יעקב בבית לבן

בחלק זה של פרקנו עסק גם גיליון ויצא תשי"ח בייחוד בשאלות ב, ג, ד, אלא ששם היה עיקר עיסוקנו ברש"י ובמדרש, ואילו הפעם פנינו גם למפרשים ידועים ומוכרים פחות.

התנהגותו של יעקב הן ביחס לרועים (הטפת מוסר להם בפ' ז', גלילת האבן מעל פי הבאר מבלי לשתף פעולה אתם), הן ביחס לרחל עוררו השתוממותם של פרשנינו החל ממדרשי חז"ל ועד לאחרונים. כבר במדרש רבה מצינו תמיהה זו ויישובה:

בראשית רבה ע' י"ב:

"וישא את קולו ויבך": למה בכה? שראה אנשים מלחשים אלו לאלו מפני שנשקה. אמרו: "מה בא זה לחדש לנו דבר ערוה?!" – שמשעה שלקה העולם בדור המבול עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה.

ואולי בא מדרש זה להראות מה רב המרחק בין יעקב איש תם, הרחוק מכל מחשבה לא טהורה, ובין מחשבותיהם של הבריות, גם לאחר "שגדרו עצמן מן הערוה". ואולם הנימה של ביקורת מצאנו בדברי המדרש:

משנת ר' אליעזר פ"ז (כשר, תורה שלמה ויצא כ"ט סימן ל"ד):

בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שהוא יוצא ידי המקום, מן התורה מניין?... וכן הוא אומר "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך" – ולמה בכה? ראה אנשים מלחשים אלו עם אלו ואומרים: "וכי בא זה לחדש עלינו דבר של ערוה?" מיד בכה. להודיע שאינה נשיקה של תפלות אלא של קריבות.

ואולם כפי שנראה מן הפירושים שהובאו בגיליון לא היתה כלל אחידות בהערכת מעשה יעקב בין פרשנינו. נוסיף על הקשת הרחבה של דעות קרובות יותר ופחות, מתרחקות ורחוקות זו מזו, עוד את דעת הרב הירש:

רש"ר הירש, (בתרגומו של מרדכי ברויאר) י'-י"ב ויגל:

במעשה זה שמענו במה בעצם הצטייד יעקב למען בנין עתידו. כסף לא היה בידו. הדבר הבולט ביותר: היה חזק ובעל כח. דברים שאחרים יכלו לעשותו רק בכחות משותפים, עשה הוא לבדו וללא מאמץ. גופו החזק והבריא היה לעת עתה עושרו היחיד, כל רכושו החמרי. הרי כאן אוצר גדול, אשר כשם שרב ערכו לעתיד, כן אין להגיע אליו אלא ע"י חיים טהורים בעבר. שנית: מתגלה כאן חוש צדק ויושר. כדוגמת משה – שגם הוא מצא עתידו על יד הבאר – אין הוא סובל התרשלות בעבודה ומעילה. הרי כאן מידת נאמנות, שגם לאחר מכן עמד בה, בתנאי עבודה קשים. ושלישית – זריזות מעשית ואהבת המלאכה, המושיטה יד ומחישה עזרה, גם במקום שאין זה מענינו. מידה העומדת כמעט בסתירה לאופיו של "איש תם יושב אהלים". נמצא יעקב אבינו מאחד באישיותו את סגולות עמו, שנועד ליצג במדה שוה את המקצועות השונים של החיים, החומריים והרוחניים.
שלש פעמים מדגיש הכתוב שלבן היה אחי אמו. מעשי יעקב מודרכים ע"י זכר אמו, שדמות דיוקנה נראתה לו ברחל. מיד אח"כ ג' "וישק יעקב לרחל". אלמלא אותו רמז חוזר ונשנה ("אחי אמו") היינו דנים את מעשה יעקב כמעשה אבירות לנערה יפה. כך בפגישת משה ובנות יתרו, השנוי הבולט במין הכנויים מוציא מדעתה של השקפה מעין זו, וחוזר ומאשר, שלא משיכה מינית, כי אם חוש הצדק הוא שהדריך את מעשיו: "ויבואו הרועים וגרשום" (שמות ב' י"ז) הרועים הגסים גרשו את הנערות ללא התחשבות במין החלש; "ויקם משה ויושיען" – הציל אותן בגלל חולשתן, כנשים. ואחר: "וישק את צאנם" חש לעזרתן בלא כל מניע מיני.
אף כאן: אם כי רחל היתה יפה, ראה בה רק קרובה, דבר זה מתבטא גם בבכיו, שכמעט ואין למצוא לו מניע אחר. מי יודע מה רב היה הזמן שעבר על יעקב בנדודיו, בלי שראה נפש קרובה. לפתע הוא רואה את רחל, בת אחי אמו, ודמות אמו ניעורה ומתגברת בלבו, עד לידי דמעות. הדמעה מראה, כי הנשיקה היתה מוסרית כולה, וגם בשעה שדאג לצאן, רק כיבד את אמו.
כלום לא היה כמתמיה בעיניה כאשר נפל על צואריה, נשק לה ובכה? משום כך הוא נשמט ממנה, ומבאר לה את סבת התרגשותו.

ואם נשווה את דבריו לדברי הפרשנים שבגיליון, נווכח מה רב השינוי בהלכי הדעות בין פרשנינו שבסיציליה ובאיטליה של המאה ה-15 וה-16 ובין פרנקפורט של המאה ה-19.

לשאלה ג בגיליוננו לפרשת חיי שרה תש"ז למדנו שלמילה "גם" יש לפי פשוטה הוראה של מילה המקשרת את מה שבא אחריה עם מה שבא לפניה, ואילו לפי המידה הראשונה של ל"ב מידות שהתורה נדרשת דר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ("הריבוי שלש לשונות את גם אף") היא מילה המרבה על הבא לאחריה היינו מרחיבה אותו, מוסיפה עליו משהו שלא נכתב כלל.

בדומה לזה הוא גם משמעותה של המלה "אך". לפי פשוטה מנגדת את הבא אחריה למה שנאמר לפניה. ואילו לפי המידה השנייה מל"ב המידות ("המיעוט שלש לשונות: אך רק מן") היא ממעטת, היינו מצמצמת את הנאמר בפסוק לאחריה.

לפי פשוטו של מקרא ה"אך" שבפסוקנו קשה הוא, משום שהוא עומד בראש דיבורו של לבן ואין לפניו דבר, אשר הבא אחרי ה"אך" יועמד אליו בניגוד. לפיכך בא רש"י לפירושו שהמילים שכנגדן נאמר "אך" אמנם לא נכתבו אך הם הרהורי לבן בלבו. וכל אי שביעת רצונו של לבן באורח חסר כל שבא אליו, משתמעת מן ה"אך" הזה – "בעצם לא רציתי ולא הייתי צריך כלל. אך אתה הלא קרובי, אם כן מה אפשר לעשות?"

והרבה התחבטו המתרגמים בובר ורוזנצווייג בתרגום ה"אך" הזה.
תחילה הציע בובר בטיוטה:

Ja du bist mein Bein u. Fleisch

והתנגד לו רוזנצווייג והציע (כתב יד הטיוטה (הראשונה והשנייה) לתרגום של בובר והערותיו-השגותיו של רוזנצווייג נמצאים בארכיון בובר בספריה הלאומית בירושלים):

Ja doch oder ja freilich – mann muss ihn meckern hoeren

(והוא ביטוי בסלנג גרמני ופירושו בערך: יש לשמוע את ריטונו).

והמשיך: הלכה כבתרא  = 

Oder: freilich ja (halocho kbasro) 

(רוזנצווייג היה כותב מילים עבריות בביטוי האשכנזי של יהודי גרמניה).