הלוחות השניים

פרק זה יש ללמדו בצמידות לפרק הקודם, שהרי מה שהובטח למשה בתשובה לבקשתו שם (ל"ג י"ז-כ"ג), הוא אשר מתגשם בפרקנו. אך משום עומק הדברים הצטמצמנו כאן רק לפסוקים הראשונים, שהם רק ההקדמה למעמדו של נקרת הצור.

שתי השאלות הראשונות עוסקות בהשוואה שבין הלוחות הראשונים וההכנה לקראת קבלתם ללוחות השניים ולהכנה לקראתם. הרבה נאמר בהשוואה זו ודעות פרשנינו ומורינו שונות ואפילו מנוגדות. יש הרואים בלוחות השניים – בכלל ובפרטי קבלתם – ירידה בהשוואה למעמד הגדול הראשון על הבדידות הנוראה והרזיות שבפרקנו [*] מול הפומבי הגדול של פרשרת יתרו כבר עמדו חז"ל במדרש תנחומא:

"וגם איש אל ירא בכל ההר" – הלוחות הראשונות על שנתנו בפומבי – שלטה בם עין הרע ונשתברו וכאן ת"ל הקב"ה: אין לך יפה מן הצניעות, שנאמר (מיכה ו') "ומה ה' דורש ממך כי אם עשה משפט ואהבת חסד והצנע לכת...".

רש"י, פסוק ג':

ד"ה ואיש לא יעלה עמך: הראשונות ע"י שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהם עין רעה, אין לך יפה מן הצניעות.

בשאלה האם יש כאן ירידה או עליה נאמרו הדברים הבאים ע"י קאסוטו, בפירושו לשמות:

הטכס יהיה דומה לטכס הראשון אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנשואים השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנשואין הראשונים. הקרע אמנם מתאחה, אבל אי אפשר לבטל את העובדה, שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים.

ואף זה נראה לנו – לנוכח כל ההקשר (נקרת הצור, "ויעבר ה' על פניו" שלש עשרה מדות), המעיד, שכאן הכרות אחרונות אשר האדם "וחי" יוכל להגיע אליהן, פירוש "בעל-ביתי".

ומעניינת התשובה שנתן החוקר ב' יעקב, בפירושו לשמות (אשר עדיין לא התפרסם וצילום כתב היד נמצא בבית הספרים הלאומי):

הלוחות הראשונים מעשה אלוקים כרוכה היתה בהם הסכנה שיראה העם בהם "פטיש" (כלי של ע"ז) ויעשהו אלוה. משה רבנו רחוק היה מהכשל כשלון מחפיר כזה, והוכח הדבר ע"י שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין הם ראויים להם. אך דוקא מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היה העם במצב הראוי, אשר בו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב עליהם, ואלו היו הלוחות אשר ינתנו להם "מעשה אלוקים" כראשונים וכמו שהמכתב מכתב אלוקים הוא – האין סכנה שישוו את האבן למה שכתוב עליו, שישוו חומר לרוח, שישוו קליפה לתוכן? ועל כן: רק הקול, הדבור, המצוה, המכתב אלוקיים הם, תורה מן השמים, אך הלוחות, החומר, יהא עשוי בידי אדם.
...שחרור זה מאמונה בחמר גשמי שהוא מקודש או "אלוהי", שחרור זה הוא הלקח אשר עליהם ללמדו ממעשה העגל – לכן על הלוחות השניים להיות נפסלים בידי משה. ובזה נעשה צעד אחרון להוציא מלבם כל אמונה בפטישיזם. ובזה גדולה מעלת הלוחות השניים על הראשונים, שרק המכתב הוא מעשה אלוקי. ואם תמצא לה הנטיה החבויה עמק בלב להדבק בגשמי, בנגלה לעין, בקונקרטי, אם תמצא לה אחיזה בארון, תבוא שעה אשר בה גם הארון יגנז. ואלו הקדושה האמתית (=התורה) לא תאבד ולא תגנז גם בהחרב הבית כולו...

בשאלה זו של השוואת לוחות ראשונים לשניים עסקנו גם בגיליון תשכ"א והבאנו שם עדות בעל העקדה והאברבנאל וכן את דברי ר' מאיר שמחה מדוינסק בספרו משך חכמה, אשר נעתיקם שוב כאן,

כי-תשא (ל"ב י"ט):

"ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם..."
הענין, כי התורה והאמונה הם עיקרי האומה הישראלית וכל הקדושות: ארץ-ישראל, ירושלים וכו' המה רק פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שווה בא"י ובחו"ל (לבד ממצוות התלויות בארץ) וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים – משה איש האלוקים – בין להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצוות ה', דת אחת לו עם השפל שבשפלים.
ומשה לא קראו לו אלא "הסרסור", אבל אין התייחסות התורה לו ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות, יתברך שמו. והנה דל השכל, קצר ידו להשיג מציאות מחוייב המציאות הקב"ה, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כיוונים למערכת שמים, לאמור: זוהי המרכבה לאלוקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו. ורקודי הנפש ורתיחת הדם מתהוים ממושג מוחשי ונראה, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות.
וכאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל...
ועל זה צוח משה: האם תדמו כי אני – ענין? וכי איזו קדושה בלתי מצות ה'? עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה! כי אני איש כמוכם והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי, היתה התורה במציאותה בלי שום שנוי...
ואל תדמו כי המקדש והמשכן הנם ענינים קדושים בעצמם, חלילה! ה' ית' שוכן בתוך בניו ואם המה עברו בריתו, הוסר מהם (=מן המשכן או המקדש) כל הקדושה והמה ככלי חול, באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק, כי הוסרה קדושתו.
ויותר מזה: הלוחות – מכתב אלוקים – גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, וכאשר "זנתה כלה בתוך חופתה" המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם, שאתם שומרים אותם.
סוף דבר – אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה, רק ה' ית' הוא קדוש ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא, לבנות משכן, להקריב קרבנות לה' ית'...
וזהו "כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות" הבין טענתן "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות", ר"ל, כי אין שום קדושה וענין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית', ואם הביא הלוחות היו כמחליפים עגל בלוות ולא סרו מטעותן. אולם כאשר שבר הלוחות ראו, איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה.
ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבנו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב"ה "יישר" שאמר לו הקב"ה "פסל לך שני לוחות אבנים... וכתבתי על הלוחות... אשר שברת" היינו להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ח') "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", ולהורות כי הראשונים אשר מעשה האלוקים המה שבורים ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין לשום נברא שום קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית'.

בשאלות ד, ה, אשר לכאורה אינן אלא שאלות תחביריות, מי הוא הנושא – אי אפשר להכריע כלל באמצעים לשוניים, אלא יש להכריע בה מתוך ראיית הפסוק בהקשרו הרחב, בייחוד מתוך מגמת אותה "קריאה בשם ה'" אשר תכנה: י"ג המדות.

יש להפנות תשומת לב הלומדים, שלא מידות הקב"ה למהותו ולעצמותו נאמרים כאן, כי אם אותן המידות אשר בהן יתגלה לנו ביחסו לבני אדם, לא סוד האלוקות (כי מי בא בסוד ה') נתגלה לו, אלא דרכיו אתנו, אשר עלינו לדעתם ולהכירם כי בזה צווינו (ירמיהו ט' כ"ג: השכל וידוע אותי) ולכן מה שעשה ה' כאן כלפי משה הוא שעשה אברהם בבואו לקרוא בני אדם לעבודתו. ובחוג של מבוגרים ומביני דבר אפשר להזכיר כאן את דברי הגמרא התמוהים והמוזרים אשר רבות עמלו מפרשי הש"ס להסבירם:

            ראש השנה יז ע"ב:

אמר ר' יוחנן: אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאמרו:
מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה למשה סדר תפילה.

בראותנו את אברהם אבינו קורא בשם ה', אולי נבין למה ירמזו דברי ר' יוחנן, שלמד הקב"ה אותנו איך ללכת בדרכיו ולקרוא בני אדם ללכת בדרכיו.

כל זה מוכיח שההכרעה בשאלה ה תהיה בוודאי לצד רוב המפרשים, לצדם של אלה המבינים שהנושא בפסוק ה' עד סוף ו' הוא ה' ולא משה.

ואולי כדאי להזכיר כאן את דברי מרטין לותר, שונא היהודים הגדול, העונה כמלאך הרע על כרחו אמן, באמרו:

הייתי נותן מאתים גולדען כסף לו יכולתי להתפלל כיהודים; אכן, הם למדו תפילתם מפי מורם, המתפלל האדיר משה, ואלו אותו הדריך ולמד האלוקים בכבודו ובעצמו.

 ----------------------------------------------------------------------------------

[*] ועיין לזה דבריו של הרב י"ד סולוביצ'יק במאמרו "מה דודך מדוד", ב"הצפה", ערב ראש השנה תשכ"ה.