הפטרה לשבת זכור

אפתח במה שכתבתי למורה בעלון ההדרכה לשנת תשי"ט, שבת זכור:

הבא ללמד פרשת זכור אל יסתפק בפתרונות קלים המצדיקים את מצוות "מחה תמחה" ובוודאי אין לתרגם מצווה זו ללשון חילונית של "צו ההיסטוריה", או לפרזיאולוגיה זולה כמו "הגשמת החזון דורשת יצירת המציאות, קיום הרעיון הנצחי, האוניברסלי דורש ראשית כל את הקיום הפיסי של האומה הנושאת את הרעיון הזה", או משפטים כגון "דורות על דורות משך אלפים בשנים חנכו יהודים יראי שמים את ילדיהם על ברכי התנ"ך, אך משחק הגורל רצה שדוקא צעיר יהודי בישראל המתחדשת ימצא בו 'בעיות חינוכיות מסובכות'" (דעות ז' עמוד 58) – הם אינם דרך ללימוד רציני של פרקים קשים בתנ"ך מסוג זה הכוללים לא "בעיות חינוכיות מסובכות" במרכאות, אלא בעיות חינוכיות ומוסריות בלי כל מרכאות. וכל פרשנינו הגדולים החל מחז"ל ועד לאחרונים התלבטו מאד בכך, כיצד התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום תצווה במקרים מסוימים צווים נוראים ואיומים. כל מורה אשר ינסה לסתום פי תלמידו המקשה, המתלבט, המתקומם בטענה, כי "דורות על דורות במשך אלפים שנה" למדו ולימדו פרקים אלה ולא התקשו "ורק אתה מקשה קושיות", מוציא דיבה על דורות אבותינו, על פרשנינו הגדולים ויוצר רושם מוטעה לגמרי כאילו תהום פעורה בין כל דורות לומדי המקרא אשר כביכול לא חלו ולא הרגישו ולא שאלו ולא הקשו ובין דורנו המתקשה. ודווקא לימוד הפרשנים הגדולים שבכל הדורות הוא תריס בפני סכנה של טעות זו, שהרי לימוד זה מראה ששאלותינו ולבטינו וקשיינו היו שאלותיהם ולבטיהם וקשייהם.

אין למורה להרשות לתלמידיו לעבור בקלות על המוראות ועל האימים שבפרשת זכור ושבהפטרת שבת זו, ואין להרשות להם להגיב על דברים אלה ב"סדר גמור" החביב על הרבה תלמידים היום. הפסוק (דברים ד' כ"ד) "כי ה' א-לוהיך אש אוכלה" איננו הסבר למצוות בלתי מובנות אלא מזכיר לנו את חוסר יכולת הבנתנו.

גם יש להתנגד לכל מיני אנלוגיות מוטעות ופסולות (על דרך של אקטואליזציה זולה), שהרי כבר אמרו חז"ל "שבא סנחריב ובלבל כל האומות" ואין עמלק כמשמעו קיים היום. אך יחד עם זה יש לומר שחד פעמיותה של מצווה זו מקלה את חומרת הקושיה – אך עדיין אינה פותרת אותה.

הגיליון ההוא (תשי"ט) היה כולו מוקדש לשאלה ההיא, והובאו שם דעות שונות בעניין זה. גיליוננו פונה לפסוקים בודדים שבפרקנו.

לשאלה ג יעיר המורה לתלמידיו לכך, שיש להפריד בין שאלת הביטויים האנתרופומורפיים בכלל הקיימת גם במקומנו (כיצד ייתכן ליחס לקב"ה חרטה על מעשיו?) אשר פותרים אותה פרשנינו בדרך כלל ב"דברה תורה כלשון בני אדם" ובין שאלת הסתירה שבין פסוק לפסוק אשר יש לטפל בה כאן באופן מיוחד. ועוד: פסוק כ"ט נראה כעומד בסתירה לא רק לפסוק י"א שבפרקנו, אלא גם לשורה שלמה של פסוקים במקרא, כגון: בראשית ו' ו'-ז'; ירמיהו י"ח ח', יואל ב' י"ג; יונה ד' ב' ועוד ועוד.

קאסוטו, מעיר בהתאם בפירושו לפרשת בראשית את ההערות העקרוניות הבאות:

על הרוב מאריכים המפרשים את הדיבור על השאלות הכרוכות בביטויים האנטרופופטיים שבפסוק זה.
שאלות אלה אינן מתעוררות אלא מתוך השקפות מאוחרות, והטיפול בהן מיותר למי שאינו רוצה אלא להבין את דברי התורה.
התורה לא נועדה להוגי דעות, אלא לעם שלם, שאין לו ערך בספיקולאציות פילוסופיות או תאולוגיות; היא מדברת כלשון בני אדם, בפשטות והתמימות, ואינה חוששת לדיוקים שהקוראים המאוחרים, הרגילים בדרכי מחשבה זרות לא בהחלט, יוכלו להסיק מתוך דבריה. ואולם נראה לנו שזו גישה פשטנית מדי, ויקשה מאד לומר על ספר זה שהוא "הישרת הראשונים והאחרונים" (מורה נבוכים מאמר א' פרק ב') ושלדעת הרמב"ם בודאי "אי אפשר לעבור עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברך על ספר מספרי דברי הימים חי שיר מן השירים" – שספר כזה נכתב בכונה להתאים עצמו ל"המון העם" ושהוא מדבר "בפשטות ובתמימות".

נביא בזה נוסף על הפירושים המובאים בגיליוננו, את דברי בכור-שור לבראשית ו' ח' ד"ה נחמתי כי עשיתים, שהובאו בגיליון בראשית תשכ"א.

בכור שור:

ד"ה כי נחמתי כי עשיתים: וכן (שמואל א' ט"ו י"א): "נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי" וכן (שמות ל"ב י"ד) "וינחם ה' על הרעה".
ומקשים על כל אלו (במדבר כ"ג י"ט): "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"?
ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדבורו, ואע"פ שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו; ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס, ועל אלו שתים הוא אומר: "לא איש אל ויכזב", אלא מקיים דברו, "ובן אדם ויתנחם" מחמת שאין לו – והוא כל יכול; ולפי שהיה אומר לו בלק (במדבר נ"ג י"ז): "מה דבר ה'?" כלומר: "חזור מן הברכה לקללה!" לכן ענה לו: "לא איש אל ויכזב, שלא יעמוד בדבורו, כי כל דבריו אמת, ובן אדם ויתנחם, מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו".
אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת זה שנודר, אלא מחמת אותן שנודרין להם, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן ואם שבו – ישוב מחרון אפו וייטיב להם, ודברו הוא אמת. וכן הפך, אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה.
וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמו שכתוב (ישעיה מ"ב ז') "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו, אף עשיתיו", וכיון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאלו נחמתי, ואנחם, ומכל מקום החזרה מהם באה; וכך שאול כשהמליכו, מדעת כן המליכו, שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי המתנחם, ואע"פ שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיוסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

שאלה ד היא שאלה תחבירית אשר כדוגמתה כבר פגשנו פעמים אחדות. יעויין בגיליון לך לך תשי"ז שאלה ג, ויגש תשי"ח שאלה א, וכן וישב תש"ו. ויעויין גם מלכים א' י"א כ"ט רד"ק ד"ה והוא מתכסה-

מלכים א' י"א כ"ט:

"וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה"

רד"ק:

ד"ה והוא מתכסה: או אחיה או ירבעם, אין לו הכרע. וכן בדברי רז"ל רב ולוי, חד אמר: שמלתו של אחיה, וחד אמר: שמלתו של ירבעם. אמר ר' שמואל: מסתבר כמאן דאמר של אחיה שכן דרך של צדיקים להיות קורעים במחלוקת של בית דוד.

וכן מלכים ב' ג' כ"ז רש"י ורד"ק-

מלכים ב, ג' כ"ו-כ"ז:

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ
וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ"

רש"י:     

ד"ה ויקח את בנו הבכור: בפסיקתא דפרשת שקלים נדרש ששאל את עבדיו: מה טיבה של אומה זו שנעשה להם נסים כאלה? אמרו לו: אביהם אברהם בן יחיד היה לו אמר לו הקב"ה הקריבהו לפני ורצה להקריבו להקב"ה. אמר להם: אף אני בן בכור יש לי אלך ואקריבו לע"ג.

רד"ק:    

ד"ה ויקח את בנו הבכור: פירש אדוני אבי ז"ל כי בן מלך אדום הראוי למלוך תחתיו היה ברשות מלך מואב ומפני זה בא עם שני המלכים כי חשב להוציא בעזרתם בנו מתחת יד מלך מואב וכשחשב מלך מואב להבקיע אל מלך אדום ולא יכול לקח בקצפו את בן מלך אדום והעלהו על החומה ושרפו לעיני אביו זהו ויעלהו עולה ששרפו כמו ששורפין העולה...