שמעון ולוי – יהודה

פעמיים מדבר יעקב אבינו על שמעון ולוי ומגנה מעשיהם בשכם, בפעם הראשונה מיד לאחר המעשה ובפעם השנייה כיובל שנה לאחר המעשה לפני מותו. תגובתו הראשונה, המיידית, מעשית היא

"וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי!"

ואילו תגובתו האחרונה – בשבתו הרחק מאנשי שכם, והוא חוסה בצלו של משנה למלך מצרים ושום רעה מצד שכם ושכנה לא תאונה לו היא הפעם חריפה הרבה יותר, היא אינה מודרכת על ידי שיקולים מעשיים, היא אינה תוצאה של פחד מפני הבאות, היא כולה נובעת משיקולים מוסריים בלבד.

הרמב"ן מבקר את מעשה שמעון ולוי ביקורת קשה. תוך ויכוח חריף עם הרשב"ם מגנה הוא את מעשי שמעון ולוי גינוי נמרץ, גם בפרשת וישלח וגם בפרשתנו. (יעויין בגיליון וישלח תשכ"ו).

בין אלה שאינם בקיאים במדרשי חז"ל ובמפרשים קדמונים רווחת דעה מוטעת, שכל המסופר בתורה ממעשי אבותינו ונביאינו ומלכינו מוצא לו הצדקה בדברי הקדמונים, וכאלו גם חז"ל, גם כל פרשנינו אינם אלא מלמדי סניגוריה על כל מעשי אבותינו הכתובים בתנ"ך. ואין טעות גדולה מזו. נהפוך הוא. חז"ל במדרשיהם ורבים מפרשני ימי הביניים מבקרים מעשי אבותינו ביקורת חריפה, ולפעמים מוצאים הם במעשיהם פגמים גם במקום שאנו היום נוטים היינו להצדיקם.

                        (המעוניין ימצא דוגמעות מאלפות בגיליונות הבאים:

                                                בגיליון לך-לך תש"ח שאלה ה

                                                בגיליון לך-לך תש"י

                                                בגיליון וארא תש"ו

                                                בגיליון וארא תשי"א

                                                בגיליון שמיני תשי"א שאלה ב

                                                בגיליון תש"ד שאלה ה

                                                בגיליון ויצא תשי"ד

                                                בגיליון כי-תשא תשכ"ג שאלה ג ועוד ועוד)

השאלות ברש"י אינן קלות. בשאלה ב2, יש לזכור שמשמעויות הרבה יש לסמיכות. היא אינה רק ביטוי ליחס הקניין כנהוג ביותר בשפת הדיבור היום, או למוצא, כי אם גם לחומר שממנו נוצר הנסמך, לזמן שבו מתרחש הנסמך, לתכלית שלמענה נועד הנסמך, ועוד ועוד. כן יש לשים לב לכך שלפנינו משפט שמני ולא תמיד ברור במשפטים אלה אם שם העצם הנוסף על הנושא הוא נשואו של המשפט או שמא אינו אלא מבאר הזמן או המקום בהשמטת מילת היחס.

לשאלה ג2 יש להשוות את המקומות הבאים בראב"ע:

שמות פרק כ' פסוק כ"ג

"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי"

ד"ה תעלה: אמר בן זוטא כי במעלות מגזרת "מעל", ולא פקח עיניו לראות, כי מ"ם "מעל" שורש, והעד (במדבר ו') "ומעלה בו מעל"... והנה חשב בן זוטא לעלות בסולם חכמה בהבליו ונגלתו ערוותו עליו.

שמות פרק כ"א פסוק ל"ה

"וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ"

ד"ה וכי יגוף: אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור, ולא ראה כי "שור איש" סמוך הוא, וכן הוא "שור רעהו" ואין לשון רע, רק בן זוטא לבדו.

דברים פרק כ"ב פסוק ח'

"כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ"

ד"ה מעקה: טעמו ידוע ממקומו ואין רע לו. ומדקדק הוציאו מגזרת (תהלים נ"ה) "עקת רשע" והביא עצמו בעקה.

שמות פרק י"ג פסוק י"ג

"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ"

ד"ה וערפתו: יש אומרים: תכתוב על ערפו: "קדש", והאומר כזה אומר אני שהוא חמור קשה עורף.

ודומה למקומנו פירושו לאיוב פרק ה' פסוק ז'

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף"

ד"ה רשף: יש אומרים בני רשף הראויים להיות בגיהינום... וזה הפירוש בלא רשף, רק הוא קר.

לשאלה ה הקושי שבפסוקנו "יהודה אתה יודוך אחיך" עמד גם בפני המתרגמים ומעניינים הפתרונות שמצאו לו:

הרמבמ"ן, תרגם בהתאם לנאמר בפירוש המובא בגיליוננו:                       

אבער דו, יהודה! דיר ווערדען ויינע ברידער הולדיגען

כמובן, תוספת מילה שלמה "אבל" שאינה בכתוב לא הייתה לרוחם של בובר-רוזנצוייג.

במהדורה ראשונה תרגמו:

Yehuda

Dir

jubeldenken deine bruder

בויתור גמור על הכפל של 'אתה' ו'יודוך' אלא שרצו להבליטו ע"י הדפוס, ע"י כך שיקדישו למילת "לך" שורה שלמה. ואולם במהדורה האחרונה שונה התרגום וניתן למילה "אתה" לא רק ביטוי חזותי בלבד אלא גם לשוני:

Yehuda, du

Dir danken deine bruder