פרקים מ"ג-מ"ד

עיין גם גיליונות מקץ תשי"ח, תשכ"ד, תשכ"ז.

השאלות הכלליות אינן קשות ואין דורשות עיון במפרשים. אמנם לשאלה א1 ניתנת תשובה באחד מן המפרשים אשר במקראות גדולות, אך הלומדים, גם הצעירים והבלתי מנוסים יוכלו לפתור אותה בכוחות עצמם.

שאלה א2 מקשרת את פרקנו לפרק הקודם לו. בפרק מ"ב מסתיימת השיחה בין האחרים ובין אביהם (אחרי שובם לראשונה ממצרים) באי הצלחה גמורה. "לא ירד בני עמכם". ונראה ששום כוח לא יזעזע את האב מהחלטתו זו. ואילו בפרקנו אנו רואים כיצד נשבר יעקב.
השיחה השנייה – זו המתנהלת בפרקנו בין האב ובין הבנים (מ"ג א'-י"ז) נגמרת בניגוד מוחלט לסופה של השיחה הראשונה. "ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש". הצעת ראובן לא נתקבלה, אפילו לא זכתה לתשובה.
(ודברי רש"י פרק מ"ב פסוק ל"ח:

"לא קיבל את דבריו של ראובן, אמר: בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?"

אינם באים אלא להשמיע לאזנינו את ביטולו הגמור שמבטל יעקב את ההצעה הזו, ביטול אשר התורה מבטאת אותה לא על ידי דברי תשובה בוטים אלא על ידי אי תשומת לב גמורה לדבריו)
ואילו הצעת יהודה נתקבלה; התשובה הנכנעת ומסכימה היא:

"אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ... וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ"!

לשם הבהרת ההבדל שבין שתי ההצעות נעמידן זו מול זו, ונביא את דברי הפרשן בן-אמוזג המאירים את דברי יהודה באור מיוחד:

בן אמוזג, לדברי יהודה (מ"ג ט'):

מליצה זו יקרה עד מאוד, להיותה מורה באצבע דבר שאינו מפורש בתורה והוא: אין העונש זולת העוון, רק העוון הוא בעצמו העונש לפני המשפט האלוקי – ובמקום תשלום השכר והעונש, וזהו שאמר יהודה: "וחטאתי לך כל הימים".

לשאלה א3 תמצא התשובה, אם יתן הלומד דעתו לכך שכל צעד בהתנהגות יוסף מחושב הוא ומכוון לתכלית, ואין הוא רוצה שיכירוהו עד שימצא הוא בעצמו כי הגיעה השעה להתוודע אליהם ואין הוא רוצה שיחשדו ב ו כי יש במעשיו משום משחק עמהם. בעיני האחים צריכה ההזמנה האדיבה של השליט למשתה להראות כמחווה של רצון טוב מצד השליט אשר רוצה לפייסם ולפצותם על העלבון שנגרם להם בחשד שווא של ריגול. אך מצד יוסף יש בהזמנה זו צורך רב לשם המשכת תכניתו.

שאלה ה1 נוגעת בשאלה הגדולה: מה הייתה תכלית יוסף בכל המשחק הזה מרגע התנכרותו עד לרגע התוודעותו – משחק שאינו נעדר אכזריות, ויפה ניסח שאלה זו בפירושו האלשיך:

הלא מעשים אשר לא יעשו על ידי איש צדיק כמוהו עשה למו! כי הוא תחילת מעשהו דיבר איתם קשות ועוד מעט ויאמר אליהם מרגלים אתם, והגיעם עד שערי מוות, כי הם לא ידעו כי קול דברים היה, כי אם שבכל לבבו הוא עומד עליהם להשמידם, כמשפט למרגלים אשר אחת דתם להמית. ועדיין לא הטהרו מפחד רעה וישליך אותם הבורה, כי אסרם במשמר, ובהוציאו אותם ויקח מאתם את שמעון. ובחשבם כי עזרם ה' ויפלטם, השיב כסף איש בפי אמתחתו ומאז יצאו את העיר לא הרחיקו ויצא לבם מיראתם פן יהרגו כגנבים, ומה גם בהיותם מריקים שקיהם בביתם והנה צרורות כספיהם, כי שם פחדו פחד המה ואביהם ואימות מות נפלו עליהם.
ויהי כי חשבו שנחם ה', כי הביאו את בנימין והיו משיבים אותו ואת שמעון אל אביהם, ותהפך שמחתם לאבל וערבה כל שמחה, ויצא הגביע באמתחת בנימין, כי גם על פי גזרתם היה להמית את בנימין ולקחת את כל אחיו לעבדים... ומה ראה על ככה איש צדיק כמוהו להשקותם יין התרעלה זה כמה פעמים? וחלילה לו מעבור על לאו "לא תקום ולא תטור".

עסקנו בשאלה זו בפרוטרוט בגיליון מקץ תשכ"ז; יעויין שם. (עיין גם בספרי עיונים לספר בראשית עמוד 325-328 וכן עמוד 332.)
את יישוב התמיהה סיכם בקיצור בעל עקדת יצחק:

נראה שכוונת יוסף הייתה לבדוק אותם, אם היו עדיין בשנאתם אותו, או אם נחמו ממעשיהם והוא לא רצה שתתכן לו זה (=שיוכל להוכח אם הינם בעלי תשובה אמיתיים) אם לא בשייבחנם על דבר אחיו בן אמו, לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה, ולזה מיד חשב עלילת הגביע, אלא שלא היה שם בנימין, והוצרך להתעולל עלילות ולגלגל ביאתם.

ונזכור שאין אדם נבחן בכך אם בעל תשובה גמור הוא אם לא, אלא אם כפי דברי הרמב"ם:

בא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה, מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח.

                                                            (הלכות תשובה ב' הלכה א')