עשרת הדברות

גיליוננו זה פותח בשאלות המצריכות סקירה על פני כל עשרת הדברות ופונה אח"כ לדיבור אחרון.

במניין המצוות עסקנו גם בגיליון יתרו תש"ח (עיין שם). המעוניין בשיטות השונות במניין הדברות יעיין במאמרו של בנו יעקב:

Benno Jacob: "The Decalogue", Jewish Quarterly Review, vol. XII, 1923-1924;

 ובייחוד בסעיף הראשון שם: "Ten Words", עמודים 154-141.

לדיבור העשירי הנראה לכאורה כבלתי ניתן לבני אדם לקיימו, כבר עמד עליו ראב"ע בפירושו לפסוקנו ופתח בהצגת הבעיה:

אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם, שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?

וענה שם את תשובתו. ועיין לעניין זה גיליון יתרו תש"ט.

ואולם הפעם עמדנו בעיקר על בעיה אחרת, היא בעית משמעותו המדויקת של חמוד. (ועיין גם לזה במאמרו הנ"ל של בנו יעקב, עמודים 178-166).

להבנת יתר של דברי הרמב"ם נביא בזה את דבריו המהוקצעים כפי שניסח אותם בהלכות גזלה ואבדה פרק א':

הלכה ט': כל חומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו או דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחמוד"... ואינו עובר בלאו זה עד שיקח חפץ שחמד. כענין שנאמר (דברים ז') "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת" חמוד שיש בו מעשה.
הלכה י':             כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חברו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר בו לקנותם ממנו, כיון שחשב בלבו היאך יפנה דבר זה ונפתה בלבו בדבר, עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תתאוה" ואין תאוה אלא בלב בלבד.
הלכה י"א:          התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו הבעלים למכור, אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים, יבוא לידי גזל, שנאמר (מיכה ב' ב') "וחמדו בתים וגזלו", ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו מלגזול, יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב ונבות.

ואולי ישנם רבים ממפרשינו שלא הסכימו להגדרה זו וכך כבר מצינו ברש"י. ועיין עוד בספר מצוות גדול מצות ל"ת קנח.

            בעשרת הדברות לא תחמוד וכתוב שם עוד "לא תתאוה" והכל אחד.

ועל דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל הוא מקשה:

ולא יתכן לומר כן, כי כן כתוב בדברות "לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך" ולפי דבריו (=של הרמב"ם) החמיר בבית מבאשת איש!! אלא החמוד והתאוה הכל אחד (ומביא דברי רש"י שהבאנו בגיליון המסתמך על ת"א.)

ואולם מפרשי הרמב"ם מנסים ליישב, ועיין לחם משנה שם.

ונעיין עוד בהבדל שמוציא המלבי"ם, בין חמד ובין התאוה, ואלה דבריו:

ויש הבדל בין חמדה ובין תאוה, כשהחמדה היא מצד החושים, דבר הנחמד למראה עין, ובא לרב "מחמד עין", "מחמד עיניהם"; והתאווה הוא מצד הנפש המתאוה אף דבר שאינו רואה עתה למראית עין ואין בו חמדה מצד יפיו, רק נפשו המתאוה אותה אותו, כמו (דברים י"ב) "כי תאוה נפשך לאכול בשר", או כמו (שמואל א' כ"ג) "ויתאוה דוד ויאמר: מי ישקני מים מבור בית לחם". ובא נסמך אל "נפש", "תאות נפש", ולא נמצא – חמדת נפש.
ואין דרך "להתאוות" אשת חברו, רק בראותו אותה יחמוד מצד ראות עיניו, אבל הקנינים (=בית רעך, שדהו, עבדו) יתאוה גם בלא ראות מצד תאותו להתעשר; ועל כן בדבריו האחרונות (=דברים פרק ח') הוסיף להזהיר על התאוה שיהיה עשיר כמוהו ואמר "לא תתאוה בית רעך, והוסיף שדהו והוסיף עבדו"...

וכן עוסק בהבדל בין שניהם גם בנו יעקב במאמר הנ"ל, ואלה דבריו (בתרגום מאנגלית):

התאוה הוא שם נרדף שונה בהרבה מחמד, השרש "אוה" שייך לשורה של שרשים קרובים זל"ז אשר הוראתם העיקרית היא: יפה, נעים, הלא הם השרשים: נוה, אוה, הנח, נאה, יאה – ההבדל בין חמד והתאוה הוא: ההזדמנות להפוך ניתנת בראית העין inspection לתאוה – בפעולת הרוח המדמה imagination.

והוא מביא ראייתו מהשוואת בראשית ב' ט' "נחמד למראה", ל"ג ו' "תאוה לעינים".