"אנכי" ו"לא יהיה"

בדבור הראשון מבין עשרת הדברות עסקנו בגיליון יתרו תשי"א. כל הגיליון ההוא היה מוקדש לשאלה הידועה, היש לחשוב את פסוק ב' של פרקנו לדבור מבין הדברות, או שמא אינו אלא הקדמה לעשרת הדברות. שהרי אין בדבור זה לא מצות עשה ולא מצות לא תעשה וכל כולו אינו אלא הודעת המצוה לשומעיו. והבאנו שם דעות שונות החל מחז"ל ועד למלבי"ם. הפעם עמדו לפנינו שאלות שונות.

לשאלה ב' אשר המעיטו פרשנינו לעסוק בה נביא בזה את דבר ר' אברהם בן הרמב"ם:

ולאבי אבא ז"ל והדבור המיוחד למשה נאמר בו "ידבר ה' אל משה לאמור" והמשותף למשה ולאהרן נאמר בו "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור", והדברים האלה להיותם כוללים למשה ולאהרן ולישראל כולם אמר בהם "וידבר אלוקים" והטעם, שהדיבור למשה וישראל שומעים וכמו שאמרנו, שהדיבור שנשתתפו בו משה ואהרן לא הגיע למשה ואהרן בדרך אחד אלא למשה "פה אל פה" (במדבר י"ב) ולאהרן ע"י אמצעי דיבור זה, אע"פ שבעצם היה אחד, היו שונות בו השגות העם השומעים.

שאלה ג' אינה קלה כלל. ויש בה כדי להעמידנו על כך, שהפסוקים השגורים ביותר בפינו לא רק שמשמעותם העמוקה לפעמים רבות אינה ברורה לנו, אלא אפילו המבנה החיצוני תחבירי של הפסוק לא ברור לנו. (דוגמה נוספת לכך: הפסוק שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, שאף פה קיימות שתי אפשרויות תחביריות. ועיין גיליון ואתחנן תש"ג).

השאלה העיקרית בגיליוננו השנה היא שאלה ד'. השאלה עתיקה וידועה ונתפרסמה ביותר ע"י דבר ר' יהודה הלוי בכוזרי. ומפני שטועים רבים בהבנת דבריו וחושבים שדבריו מסכימים עם דברי הראב"ע (שאלה ד'). נביא בזה את דברי פרופ' היינמן מתוך מאמרו "הלך הרעיונות של ספר הכוזרי" * הנוגעים לעניננו – כמובן בקצורים והשמטות:

קושיא זו (= מדוע "אשר הוצאתי" ולא אשר ברא שמים וארץ?) מדגישה בדרמתיות רבה את עיקר מגמתו... אצל ר' יהודה הלוי (בניגוד לרס"ג והפילוסופים הדתיים שלאחריו) אין מושג חדוש העולם ובכלל שאלת יחסו של אלוקים לקוסמוס אין תופסים אצלו את המקום הראשון... לעומת זה עקרונית אצלו התגלות האלוקים בהיסטוריה.

ואחרי שמביא את תוכן משל המלך ההודי והמכתבים שהגיעו ממנו (מאמר א' י"ט – כ"א) ממשיך היינמן:

הפילוסופים לרבות הסניגורים המדעיים של האמונות המעשיות הולכים בדרך הראשונה: מקישים מן העולם על בוראו, אין פלא איפוא שתורויהם סתומות... (כוזרי א' י"ג) לא כן הדת לפי תפישתו של ר' יהודה הלוי. היא מכירה את אלוקים מתוך הופעתו והתגלותו... מכאן מתברר למה אין התורה מכנה אותו בשם "הבורא". אין משה אומר לפרעה "הבורא שלחני" אלא אלוקי העברים, בדומה לכך פותח אלוקים דבריו בעשרת הדברות. ... בכל זאת יש להזהיר מפני אי-הבנה חמורה העלולה להתגנב לתוך השתלשלות הרעיונות עד כה. אפשר לחשוב, אפשר לחשוב שיתרון תפישתו של החבר היא בזאת, שדרכו לאלוקים בטוחה, מובילה למישרין, ואלו הפילוסוף אמנם בעקיפין מוסגל גם הוא להגיע לאותה מטרה של המאמין. אין זו דעתו של הלוי כלל וכלל. דעתו היא, שהמושג המלא של הדבר האלקוי מתחמק התחמקות גמורה מתפישת השכל, ורק מתוך ההתגלות ומתוך ההיסטוריה אפשר להגיע אליהן. הכרה זו דוקא שבחיי האמונה בא לידי גילוי משהו אשר לעולם לא יתפס ע"י התבונה עצמה, ורק בדיעבד, - לאחר שאותו דבר גונב אל שדה הידיעה מתוך ההופעות ההיסטוריות, יוכל למצוא את ביטויו בלשון המושגים – דוקא הכרה זו משוה למפעלו של הלוי את גדולתו, העולה על המחשבה הממוצעת של ימי הביניים...
לעומת זה אם נרצה להבינו, שעיקר כוונתו היא להעלות את הראיה ההיסטורית בביסוס האמונה באלוקים במקום ההוכחה ההגיונית – נתעלם מהטוב והמובחר שבדעותיו.

ואחרי הביאו את דברי הראב"ע שהבאנו בגיליון בתמציתם:

אין דברי הראב"ע "אותו הדבר בערך" שאומר ר' יהודה הלוי אלא בדיוק היפוכו של זה. בשבילו האמונה בבורא היא זו הנמוכה בדרגה (= בניגוד לראב"ע) מזו של האמונה באלוקים עושה הנפלאות, שהיא היא הגבוהה. אם השכלתנות נוטה לראות באמונה את התחליף לפילוסופיה בשביל ההדיוטות, מלמדנו הלוי שהמטפיסיקה היא כעין תחליף לדת בשביל אלה שעל פי מזגם ומוצאם אינם מסוגלים לאמונה.

יושם לב לדברי אברבנאל אשר בקריאה שטחית יראה כאלו בכלל אינו עוסק בשאלתנו, הפותר את השאלה כך, שבעצם כל הצגתה אינה נכונה אחר שיש בפסוק זה גם בורא העולם וגם המוציא ממצרים. בדרך זו – בפרוט רב הולך גם בנו יעקב בפרושו אשר בכ"י.

-----------------------------------------------------------------------------------

* סיני "מוסד הרב קוק" כרך תשיעי סיון תש"א עמוד קכ"ה.