ברכת יצחק ליעקב
בראשית פרק כז
המורה המלמד את פרקנו יזהר מלהרבות בנסיונות "להצדיק" בכל מיני דרכים – מהם דרכי פרשנות של עקום הכתובים – את המעשים אשר נעשים בו. נסיונות כאלה אינם עוזרים לרדת לעומק פשוטם של הדברים ועשויים רק להרגיז את התלמידים המרגישים, כי לא חיפוש האמת – פשט הכתוב וכוונתו – מנחה את המורה, אלא הרצון להעלים מעיני תלמידים חולשות אבותינו, אשר התורה לא התכוונה כלל להעלימם. נביא בזה את דברי רש"ר הירש שנאמרו כמבוא לפרקנו (בתרגום העברי החדש של מרדכי ברויאר):
אנחנו הולכים בעקבות רבותינו ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות. אם רבקה צותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק (כ"ז כ"ה) "בא אחיך במרמה".
ובבראשית רבה (פ"ז ל"ד) ביחס למאורעות הפרק הזה:
ר' חנינא אומר: כל מי שהוא אומר: הקב"ה ותרן הוא, יתוותרון בני מעותי (=ישתפכו בני מעיו החוצה). אלא מאריך אפו וגבי דילה (=וגובה את שלו). זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב (כ"ז ל"ד) "כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה". והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, שנאמר (אסתר ד' א') "ויזעק זעקה גדולה ומרה".
וכן הוא אומר במדרש תנחומא ישן (תולדות דף ע"ב):
אמר ר' אליעזר: שלש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו ואחת משמאלו ואחת נסתלקה בתוך עינו,* והיא שהאכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ' ו').
אם עיון מיושב ושקט יביאנו לידי מסקנה כזו, אשר בה תפוג הרבה ממרירותו של מאורע זה, לא נכבוש אותה בלבנו, רק בשל החשש שניראה כסניגורים ומלמדי זכות, ועוד יוָתר (=גם אחרי מסקנה זו) הרבה אשר לא ניתן להצדיקו, בפרט כאשר הוא נמדד באמת מידתה של אומה, הנקראת בשם הכבוד "ישורון", והמצווה להשיג את כל מטרותיה רק בדרך ישרה, שחובתה להתרחק מכל עקמומיות; למען כל מטרה.
והוא ממשיך לנתח את מעשיהם של שלושת הפועלים העיקריים בפרקנו, של יעקב, של רבקה, של יצחק. לגבי יעקב הוא אומר, שהתנהגותו ברורה ומובנת בתכלית:
מתחילתה גוזרת עליו האם לשמוע בקולה ללא הרהור. (פסוק ח') אין היא מניחה שירצה לפעול למען תועלתו האישית, היא יודעת שכל אופיו "כאיש תם" יתמרד, והרי היא מפסיקה כל התנגדות על ידי מצות האם והחובה לשמוע בקולה... הוא אין לו אלא לציית. כל מה שעשה יעקב לא עשה אלא מתוך שביקש לקיים מצוות אמו, אין לתת דופי בהתנהגותו, פרט לזה, שגם מצות כבוד אב ואם כפופה לחוקי המוסר; ואלה אוסרים על האדם לגנוב את דעת הבריות, גם במקום שנצטווה על כך מפי אביו או אמו.
שאלה א1 בגיליוננו לא באה איפוא להקל מעל אשמתו, כי אם לרדת לעומק פשוטי הכתובים. ידענו עד כמה מקמצת התורה בפרטים ציוריים בסיפור, ואילו כאן בפרקנו יבואו פרטי עשייה וריבוי פעלים הנראים כבלתי חשובים (פסוקים י"ד-ט"ו-ט"ז-י"ז), המתבארים בעיקר ע"י אותה מגמה שגלו הפרשנים, שדברנו עליה בשאלה א1. נוסף על כך יש לשים לב לפירושה המדויק של המילה "אולי" בפסוק י"ב.
לשון "פן" ישמש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו (בראשית ג' כ"ב) "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים", (בראשית י"א) "פן נפוץ על פני הארץ"; (בראשית מ"ב) "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו, כי אמר פן יקראנו אסון"...
ולשון "אולי" ישמש כשהמדבר יקוה קיום דבריו, כמו (בראשית ל"ב) "אולי ישא פני".
בשאלה ג הבאנו את דברי הפרשן המעניין אהרן אבו אלרבי, נולד במחצית השנייה של המאה הי"ד בסיציליה, למד בצפון איטליה, ביקר בא"י, בסוריה ובתורכיה, בחצי האי-קרים, התווכח עם קראים ועם מוסלמים ועם נוצרים לכבוד תורתנו, ואף נתקבל לוויכוח אצל האפיפיור בתחילת המאה ה-15. (על פי דברי קאסוטו ב-Ey). מכל ספריו שרד רק פירושו על פירוש רש"י שנדפס יחד עם עוד פירושים על רש"י (של אלמושנינו, של ר' יעקב קניזל ועוד), קושטא רפ"ה.
ר' אהרן אבו אלרבי – כפי שגם נראה מן המובא בגיליוננו – היה תקיף בדעתו, בעל ביקורת, ולא נשא פנים לגדולים שקדמוהו. אך אין הוא היחידי המתקיף את רש"י על הביאו את דברי המדרש התמוה לפסוק י"ט.
העיקר הוא, כאמור בפרק זה, לא לימוד זכות על מעשה רבקה ויעקב, אלא הדגשה על כך, כיצד פועלת יד ה' בתולדה ואף מטעויותיהם וכשלונותיהם של בני אדם יוצר הוא את אמתותיו ומוביל כל דבר לתכליתו. וכיצד נענש יעקב אבינו על מעשהו יתבאר לנו בפרשיות הבאות.
------------------------------------------------------------------------------------
* גירסה אחרת: ואחת נתלית בתוך עינו.
