משה, ציפורה ומילת הבן

פרשה זו קשה היא ביותר והתחבטו בה פרשנים וחוקרים מאז ועד ימינו. לא ברור מי הוא עומד למות פתאום, ולא ברור הוא על מה ולמה נענש, ולא ברור הוא מי שנימול ומה הקשר בין התקפת המוות ובין ברית המילה אשר כנראה בזכותה ניצול מי שעמד למות.

על הקשר בין פסוקים כ"ד-כ"ו ובין הפסוקים הקודמים להם וכן על סיבת העונש דן לאחרונה פרופ' יהושע בלאו במאמר קטן "חתן דמים",[*] ונביא קטעים מקוצרים מתוך מאמרו כאן, משום חשיבות דבריו:

...בפסוק י"ח מתחילה הפסקה שאנו מעונינים בה במיוחד. משה נפרד מחותנו (י"ח) ויוצא למסעו עם משפחתו... (כ') לאחר "הפגישה במלון" (כ"ד כ"ו) פוגש משה את אהרן (כ"ז ב') – אלו הקווים העיקריים. אולם בין פסוקים אלה משובצים אחרים (פסוקים י"ט, כ'-כ"ג, כ"ז א') המספרים דברים שקדמו בזמנם ושובצו פה, כדי להסביר את המשך המאורעות. (אחת מתכונותיו העיקריות של הסיפור המקראי) כ"א-כ"ג שולבו כאן כדי להסביר את ההמשך, כלומר את פרשת חתן דמים. לאור פסוקים אלה (ט' כ"א-כ"ג) עלינו לראות איפוא את פרשת חתן דמים.

הנקודה המרכזית בפסוקים כ"א-כ"ג היא שעינה פרעה את ישראל, את בנו בכורו של ה', ועל כן ייענש מידה כנגד מידה: ה' יהרוג את בנו בכורו. לפיכך בהכרח נאמר, שגם בפרשת "חתן דמים" מדובר על הריגת הבכור. הכנוי "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" מוסב איפוא לגרשום בכור משה. גרשום הוא "חתן הדמים", אף העומד למות. הוא הנתקף והוא הנימול...

הסכנה לחייו של גרשום קשורה בהריגת בנו בכורו של פרעה. מדוע בא המשחית על בכורו של משה? אנו יכולים אך לנחש את הסיבה. נראה לי, שאת הסיבה יש לחפש בד' י"ד: "ויחר אף ה' במשה"... מדוע לא חידש חרון האף שום נזק? נדמה לי שחרון האף בא לידי בטוי בפרשת "חתן דמים". ה' כופה על משה הר כגיגית ומודיע לו במחלת בנו בכורו, שעליו לקבל את השליחות... לאחר שהתנגד משה יתר על המידה לקבלת עול השליחות, מטילו ה' עליו בעל כרחו...

הפגישה במלון מסמלת איפוא את הטלתה המחודשת של השליחות על משה. אין מנוס מלקבלה. המשחית, אותו עומד משה השליח לבשר בסופו של דבר לפרעה, כבר יצא לדרכו ואף מסכן את חיי בנו בכורו של השליח. באות הדם מערלת גרשום, אותו "מגיעה" צפורה לרגליו מגינה היא עליו, בדומה לבני ישראל באות הדם על המשקוף ועל המזוזות (שמות י"ב כ"ב "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם").

רואים אנו שיש כמה צדדים שווים בדברי החוקר בן זמננו ובדברי אביו של הרד"ק, ר' יוסף קמחי.

שאלה ב 3. נביא בזה את דברי בעל עקדת יצחק המבהיר אותם יפה.

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער שלשים וחמישה:

ודעתי: זה היה עון אשר חטא ביד משה עליו נאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חותנו, כי מה חפצו בביתו אחריו (=שיבוא אתו) ושתצא אשתו עמו בשליחות זו – הנה נראה שהיתה חביבה עליו בראשיתו יותר מבאחריתו. ואחשוב שזהו דעת האומר (נדרים ל"ב) "על שנתעסק במלון תחילה" שהלשון הזה הוא כנוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבנים, כי לפי שהיה העסק ההוא (=שלום בני ביתו וטובתם) בעצם וראשונה במחשבתו, נסתתמה ממנו חלוקת חלופיו. כי הוא אמר (נדרים ל"א, וע' רש"י לפסוקנו): "אם אמול ואצא – הרי סכנה לילד; אם אמול ואמתין עד שיבריא – הרי עכוב בשליחות". והצד היותר נאות היה נסתר מעיניו והוא – למולו ולהניחו שם עם אמו, ואם היה הטוב והישר אח"כ להחזירם שם בדבר אהרן (עיין שמות י"ח ב', רש"י ד"ה אחר שלוחיה), כל שכן שהיה לו להניחה מתחילה. והוא מה שיורמז באומרו: "ויהי בדרך במלון... ויבקש המיתו", אשר לא בא עליו הענש רק למה שהיה בדרך במלון, כי היה לו להניחם במדין ולא לעכב המצוה.

בדומה לזה מפרש גם בובר, בספרו "משה":

ממהותו של ה', שהוא דורש ללא שיור את מי שהוא בוחר בו; מי שהוא פונה אליו בדברו, הוא אוחז בו... ה' פוגש בשליחו (=להענישו), כנראה משום שמסירותו מן השעה שהתגבר ה' על סרובו אינה נראית לו שלמה למדי.

נראה לי שזהו גם הפירוש למלכים א' י"ט, פסוקים י"ט-כ"א.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] יהושע בלאו, "חתן דמים", תרביץ, כרך 26, תשי"ז, עמודים 3-1.