יהודה

שאלה א עיקר מטרתה להבהיר ללומדים משהו מדרכי המדרשים והפרשנים.
המדרש הראשון מיוסד – לפי דברי פרשן מדרש רבה ר' זאב וולף איינהארן (המכונה מהרזו"ו) – על המידה העשרים ואחת מל"ב מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי:     

מדבר שהוקש בשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן.
כיצד? (תהל' צ"ב) "צדיק כתמר יפרח" – יכול כשם שהתמר אין לו צל ואין עושין ממנו כלים – כן הצדיקים? ת"ל: "כארז" – מה ארז יש לו צל ועושין ממנו כלים – אף הצדיקים. יכול כארז – שאין עושה פירות? ת"ל: "כתמר!" נמצאת אתה אומר: ככח היפה שבשתיהן.

ואין פירוש זה רחוק מפשוטו של מקרא כפי שהסבירו יפה בעל הכתב והקבלה בפירושו הראשון.
אולם המדרש השני, זה שהשתמש בו רש"י, הולך באותה דרך שקרא לה פרופ' יצחק היינמן זצ"ל בספרו "דרכו האגדה" (ירושלים תש"י) "עצמאות חלקי הדבור", ואלה דבריו שם:

עמוד 108:

...אותן הדרשות המכניסות לתוך הפסוקים נגודים שאינם נמצאים בהם, מקצתן כדי להראות איזו אפשרות שהמקרא עצמו לא התחשב בה, מקצתן אפילו כדי לעקור את הוראת הכתוב הזה. הדברים אמורים למשל בכינויים מקבילים, שהאגדה רואה אותם כמתנגדים זה לזה. דוד המלך אומר (דבה"י א', כ"ח ב') "שמעוני אחי בני עמי" – אם "אחי" – למה "עמי", ואם "עמי" למה "אחי"? ...אם אתם שומעים לי – "אחי" אתם; ואם לאו – "עמי" אתם ואני רודה אתכם במקל. (סוטה דף מ' ע"א) ...אברהם קורא את עצמו "גר ותושב" כלומר: אם רציתי – דייר, ואם לאו – בעל הבית (בראשית רבה, נ"ח ו') עי"כ מבליט המדרש את הפרדוכסיה הנמצאת בזה שאברהם מתחנן על אחוזת קבר, אע"פ שהוא בעל כל הארץ על יסוד הבטחת הקב"ה.

                                         (עד כאן דברי היינמן, דרכי האגדה)

בדרך זו הלך רש"י לא אחת.
ועיין בראשית ב' י"ח:

ד"ה עזר כנגדו: זכה עזר לא זכה כנגדו להלחם.

ועיין שמות ל"ד ז':

ד"ה ונקה לא ינקה: ור"ד מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים (יומא פו).

דברי רש"י שהובאו בשאלה ב כבר עסקנו בהם בגיליון ויחי תש"ך, אלא שאז העמדנום מול דברי הרשב"ם והראב"ע והצבענו על מה שמצביעים רוב פרשני רש"י, לא הבין הרשב"ם את דברי רש"י. עיין שם.

לעצם דבריו יש לומר, שאין כל ראיה מן הפרקים הקודמים, גם לא מצוות יעקב ליוסף, שידע יעקב עד יום מותו, מה עשו האחים ליוסף. הרמב"ן סבר שלא ידע יעקב דבר. ואלה דבריו:

רמב"ן, פרק מ"ה פסוק כ"ז:

ד"ה וידברו אליו את כל דברי יוסף: נראה לי על דרך הפשט, שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף, אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם, אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם... ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו. ולכך נאמר "ויצוו אל יוסף" לאמור: אביך צוה לפני מותו לאמור... אנא שא נא פשע אחיך..." (בראשית ג' ט"ז-י"ז) ואלו ידע יעקב בענין הזה, היה ראוי להם, שיחלו פני אביהם במותו לצוות את יוסף מפיו, כי ישא פנים ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלכם דברים.

ונראים לי דבריו. כי אם לא שכח להוכיח את ראובן על מה שעשה לו, ולא יכול היה לסלוח לשמעון ולוי את מעשיהם בשכם, היאך לא יאמר דברים מפורשים וברורים, דברי תוכחה מרים על מה שעשו ליוסף?

השאלה החשובה בגיליוננו היא שאלה ג. עסקנו בה גם בגיליון ויחי תש"ך והבאנו שם את דברי הרשב"ם והראב"ע בפירושו הארוך (אשר איננו בדפוסים שלנו אלא נמצא בהוצאת פרידלנדר 1878). עיין שם בייחוד דברי הרשב"ם הפולמוסיים.