נדרים

דיני נדרים מוזכרים פעמים בתורתנו, בבמדבר ל' באריכות, ובמקומנו בשלשה פסוקים. על המורה לעיין עם תלמידיו בשני המקומות ולעמוד על ההבדלים הבולטים שביניהם.

לדעת חז"ל יוצא על סמך רמזים בפסוקים ששם – בבמדבר – מדובר בשב ואל תעשה, כגון שאוסר על נפשו לאכול או להנות מדבר המותר לו וכאן במקומנו ידובר בדבר מצוה וב'קום ועשה' כגון לתת צדקה לעני (במקומנו יעד על כך הבטוי – "לא תאחר לשלמו").

שני הסוגים הנ"ל: נדרים שהם איסורים שאדם אוסר על נפשו ונדרים שהם חיובים שאדם מקבל על עצמו – נראה מתוך תורה וכתובים, וביותר מדברי חז"ל, שאינם לרצון ושיש למעט בהם.

וכאן על המורה לקרוא עם תלמידיו את פסוקי קהלת:

פרק ה'

פסוק ג'         

"כַּאֲשֶׁר תִּדֹּר נֶדֶר לֵא-לֹהִים אַל תְּאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ
כִּי אֵין חֵפֶץ בַּכְּסִילִים 
אֵת אֲשֶׁר תִּדֹּר שַׁלֵּם"

פסוק ד'       

"טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם"

פסוק ה'    

"אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ
וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא 
לָמָּה יִקְצֹף הָאֱל-ֹהִים עַל קוֹלֶךָ
וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ?!"

מכאן המעבר אל שאלה א'.

כשלומדים פרוש של רמב"ן במקום שהוא מקיף בעיה שלמה (ואינו רק פרוש לפסוק בודד או לצרוף מלים בלבד) ומנסה לפתור אותה באריכות, רצוי לחלק את דברי הרמב"ן לפסקאות ולעמוד על כל אחת לחוד.

במקומנו מסביר הרמב"ן את התנגדותו לנדרים (אחרי הסבירו באמצעות פסוקי תהלים את ה"רצון הטוב" המתבטא בנדרים) בשני נימוקים. הראשון – והוא פשוט – מסתיים בפסקה השלישית (אם כן תשמור מוצא שפתיך... ועשית כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך). השני – והוא מעניין יותר – מסתמך על פסוקי קריאה הנ"ל.

תכנו: אל לאדם להשתכר בהחלטות נאות ויפות כלפי העתיד הממלאות אותו ספוק רב של מי שמלא "רצון טוב" ואם אחר כך אין הגשמת ההחלטות, הדברים, ההבטחות, ההצהרות החגיגיות, ההכרזות הפומביות, הרי מתנחם האדם באותה התרוממות רוח שהיתה עליו ברגע החגיגי ההוא – ולגבי חוסר ההגשמה הן הסלחנות כלפי עצמו ממלאת את לבו ומוכנה ומזומנה בכל עת להושיט לו תירוצים ואמתלאות, "הסברים פסיכולוגיים" ו"נימוקים טכניים", על אי יכולת ועל מניעות הכרחיות "מסבות בלתי תלויות בו" ואל יתנחם האדם, שה"רצון הטוב" שפעם בו בשעת נדרו את הנדר הוא הסוכך עליו ובזכותו יכופר לו.

מול הירש בשאלה ב' כדאי להעמיד השקפה אחרת לגמרי על הנדר ועל כחו החנוכי; השקפה שבטויה הבאנו בגיליון כי תצא תשי"א ושלנוחיות הלומדים תודפס כאן שוב דבריו של המהטמא גנדי בספרו "נפתולי עם האמת" (הוצאה עברית "עם עובד" תש"ט) עמוד 184:

ביתר בהירות נתחוורה לי חשיבותם של נדרים. נתחוור לי, כי הנדר אינו נועל את הדלת לפני חרות אמתית, אלא פותח אותה. עד כה לא הצלחתי במעשי משום שרצוני היה חלש, משום שלא האמנתי בעצמי ולא האמנתי בחסד הבורא ולפיכך היתה נפשי מיטלטלת על גלי הספק. נתחוור לי, כי אדם שמסרב ליטול נדר על עצמו מביא את עצמו לידי ניסיון, והמטיל על עצמו אזיקי נדר כמוהו כעובר מחיי פריצות לחיי נישואין של מונוגאמיה אמתית. "אני מאמין במאמץ, ואינו רוצה לכפות עצמו בנדרים" זו דרך המחשבה של רפה אונים, ויש בה שמץ של תשוקה אל אותו דבר שיש להמנע הימנו... אם אני אומר די במאמץ בלבד (כלומר: בלי לקשור עצמו ע"י נדר), משמע שלא נתחוור לי ההכרח בפעולה המכרעת. "ומה אם תחול תמורה בהשקפותי, האיך אוכל וקשרתי עצמי בנדר?" ספק כזה יש והוא משמש מעצור. אך גם ספק זה משמש עדות, כי חסרים אנו ההכרה הצלולה שדבר פלוני מן ההכרח שנותר עליו.

אולי נובע ההבדל העצום שבהערכת הנדר גם מתוך כך, שאין גנדי מדבר על בני אדם אשר המותר והאסור כבר נקבע אצלם והנם כבר בכל אורח חייהם "מושבעים ועומדים בהר סיני" ולכן כל נדריהם אינם אלא תוספת על המצווה. ואולם הוא מדבר כנראה על מי שאינו מצווה ועומד ולכן רוצה הוא שיקשור האדם עצמו באזיקי הנדר ורק בנודר הוא רואה את הגיבור האמיתי ואילו חז"ל רואים את האדם כמצווה מפי בוראו ובכך מוטב שישאר באותם דברים שלא צותה התורה ולא אסרתם בן חורין הפועל פעולתו מתוך הכרעתו באותו רגע ואינו פועל מתוך כפית החלטתו מלפנים.