מעשר שני

לפני גשת המורה ללמד את הגיליון יקדים הקדמה קצרה למהותו של "מעשר שני". הוא מוזכר לראשונה בויקרא כ"ז פסוק ל':       

"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'"

רש"י, שם:

ד"ה וכל מעשר הארץ: במעשר שני הכתוב מדבר.
ד"ה מזרע הארץ: דגן.
ד"ה מפרי העץ: תירוש ויצהר.
ד"ה לה' הוא: קנאו ה' ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים כמו שנאמר (דברים י"ד) "ואכלת לפני ה' מעשר דגנך תירושך...".

וכן תתכוון אליו התורה בדברים י"ב ו':

"וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם... וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה'"

רש"י:

מעשרותיכם: מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה.

מאחר שבשני המקומות הוזכר מעשר זה כדבר מוכר וידוע, לכן מניח ר' דוד הופמן שדווקא מעשר זה נוהג היה עוד בתקופת האבות (שאלה ב).

לשאלה א אפשר להקדים את דברי ראב"ע בתחילת משפטים ביחס לסידור הדינים בפרשה וביחס לסמיכות הפרשיות:

ד"ה כי תקנה: אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו, ואם לא יכולנו נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו.

במקרה שלנו (שאלה א) ייתכן מאד שהסידור הוא כפי שהבינו בעל העקדה, והנתינות שבהן יחוייב האדם כאן מסודרות מן הקל אל הכבד.

מכיוון שמעשר שני או "מס" שונה מכל המיסים בזה שאין הבעלים נותנים אותם לאחרים (לא לכהן, לא ללוי, לא לעני), אלא אוכלים אותן בעצמם, ובכל זאת "נתינה" היא והם אוכלים מ"שולחן גבוה", היינו מה שנתנו לה' הוחזר להם על מנת שיאכלוהו במקום קדש. לכן רבו הפירושים בטעם מצווה מפליאה זו (שאלות ג, ד, ה). (אגב, בולטת בדברי הנצי"ב מוולוז'ין הגישה "הישיבתית").

לשאלה ד אפשר עוד להשוות את פירושו של בעל העמק דבר:       

ד"ה וכי ירבה ממך הדרך. ומפרש המקרא שלשה אופנים שהדרך הוא למשא על הבעלים:
א)      כי לא תוכל שאתו: היינו שנטמא ולא יהיה נאכל בירושלים.
ב)      כי ירחק ממך המקום: כמשמעו דרך רחוקה.
ג)        כי יברכך ה' שיהא הרבה תבואה ואי אפשר להוליך כל כך הרבה.

לפי זה אין פירוש ה"כי" הרביעי כפי שפירשו רש"י.