יוסף

שנאת האחים ההולכת וגדלה מפסוק לפסוק בפרקנו הדהימה רבים מפרשנינו, לא מפני שלא מצאו לה סיבה. אדרבא, הרי הכתוב מרבה בסיבות: הנה הוא מבא דיבתם, והנה אהבת האב אליו "מכל אחיו" והנה כתנת הפסים הניתנת לו – ומי יודע כל המסומל במתנה זו לאחד מן הבנים ולו לבדו – והנה החלום הראשון ועוד אופן ספורו ("שמעו נא...") המרגיז בהתרברבותו, והנה אף החלום השני המסופר להם, על אף הידיעה הברורה בכח ההרגזה אשר טמון בו – אם כן לא תחסרנה סבות לשנאה. (על המורה המלמד לדרש מתלמידיו, שיסבירו את כל הסיבות ההולכות ונערמות אחת לאחת עד להתפרצותה השנאה בגלוי מפסוק י"ג ואילך) אם כן לכאורה אין מקום לפרשנים לתמוה, אך עם כל זה – גדולה הקושיה; וכך מנסח אותה האלשיך, בפרושו:

... ומי כשבטים קדושי עליונים ישנאו את אחיהם, ויקנאו בו ויביאוהו עד שערי מות, ואותו דמו להרג וישליכו אותו אל הבור ובהעלותם אותו מכרוהו לישמעאלים, האם אנשי אמת יעשו כמעשיהם??!

ואולם שאלה גדולה מזו שואל בעל העקדה:

הספק הראשון הוא, כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת, כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים, וגם לא היה בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכנו... ושאלה ד' וגדולה היא בעיני בכל כיוצא באלו הענינים, למה לא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב?

וזהו שהביא את בעל העקדה לחפש אחר ענין אחר, אחר סיבה רצינית וחשובה והרת תוצאות נוראות יותר מאשר כל הדברים האישיים הקטנים שמנינו לעיל. ומענין הדבר שהאמן הגדול תומאס מאן בספרו "יוסף ואחיו" * מייחס לאחי יוסף ביחסם ליוסף ובשנאתם וקנאתם אותו את המניע שעליו מדבר בעל העקדה. בתארו את האבות לא רק כאישים "פרטיים", חד פעמיים על תכונותיהם האינדיבידואליות, כי אם גם ובעיקר את כל אחד מהם ביחודו – כאב-טיפוס, וכנושא היעוד ומורישו לדורי דורות, אין תומאס מאן יכול להסתפק בהסבר פסיכולוגי אנושי רגיל למעשיהם אלא אנוס הוא על פי תפישתו ליחס לפעולותיהם גם ובעיקר מניעים כבדי משקל על אישיים, מניעים הנובעים מתוך תודעתם שנועדו להיות "אבות" ושנושאים הם את הברכה ואת הבחירה אשר נבחרו למען היעוד. ולכן אין שנאת האחים ליוסף מתבארת רק מתוך מניעים אנושיים רגילים של קנאת הגדולים בצעיר האהוב על ידי אביו, של שנאה למביא דבתם, של זעם על החולם חלומות מתרברבים – אלא מתוך האימה שמא תמסר הבכורה ואותה הברכה לו ורק לו, והם וביניהם לא ימנו על קהל עדת ישראל. וכן גם מפרש הוא את מתן כתנת הפסים, אשר אינה רק מתן אהבתו של יעקב לבנו זה וסימן להערפתו אלא הוא בעל משמעות חמור ביותר; ואלה דברי יעקב לפני החליטו סופית לתת את הכתנת ליוסף לפי מאן:

:Joseph And His Brothers

"ראה, הדברים תלויים ברפיון וה' לא הכריע עדיין בלבבי, איך יפלו, אחיך ראובן כשל, ואני אנוס להעביר אותו מן הבכורה. האמנם הגיע תורך שאלביש אותך את האדרת... ייתכן ויאמר: לא, כי אחרי ראובן הופיעו יהודה, והופיעו לוי ושמעון. יתכן וייאמר: כן, הואיל ונפל בכור לאה, יבוא במקומו בכור רחל. הדבר אינו מחוור... אולם אם אלביש אותך יוכלו האחים לתת למעשה פירוש מסולף ולהבינו במשמעות הברכה והבחירה, ואפשר שבחמת קנאתם יתקוממו עליך ועלי." **

וכבר היה מי שכתב נגד מאן והתנגד לתפישה זו, שהיא כאמור תפישת בעל העקדה: ואלה דברי מוריס סמואל בספרו "דמויות מספר הספרים" ***

 Some People of The Book

לדעתי, שתי סיבות מקור לפירושו המוטעה של מאן. אחת קשורה במורשת ה"ברכה", מאן מבין את מהותה על בוריה. למדנו שאין זו ברכה במשמעות הוולגארית, אין היא נוסחה כפוייה להבטחת שיגשוג. תחת זאת, היא כשרון של ראיה פנימית, מסוכנת ומטרידה, לתוך מהותו של האלוקים או, נכון יותר, כוסף וחתירה בלתי פוסקים לקראת ראייה כזאת. ברכה זו היא משמעותו היסודית של העם, שאברהם ייסדו. היא היא זכות הקיום שלו. אברהם מאור נבחר הראשון לשאתה עמו. הוא מצדו היה עליו לבחור את נושאה אחריו מקרב בניו, באשר רק אחד מהם בלבד הוכשר לקבלה עליו; כך נפסלו ישמעאל ובני קטורה, ויצחק הוא שנבחר. אולם גם יצחק היה עליו לבחור בין בניו, ויעקב בא אחריו: ואילו עשו חזר להיות איש המדבר. למדנו גם זאת, שתהליך ניפוי זה, פסילת כולם ובחירת אחד בלבד בכל דור ודור, אי אפשר לו שיימשך בלי קץ; שאם כן, לא היה מעולם נוסד עם. על כרחו שייעצר תהליך זה אי-אז, והוא נעצר אצל בני יעקב, שכל שנים עשר הבנים נשארו בתוך העם; הווי אומר, בתחום הברכה.
ואילו תומאס מאן, אף כי הוא מכיר בעובדה שהבכרה היא לב המשמעות בעם ובתולדותיו, ממשיך את תהליך הניפוי בתוך בני יעקב! מדבריו מתקבלת התמונה שיוסף ואחיו רבו ביניהם על קניין הברכה, ממש כשם שרבו ביניהם יעקב ועשו, ויצחק וישמעאל לפניהם. לדידו, יהודה נעשה לנושאה הבא של ה-ברכה, והאחרים זוכים לברכות רגילות. אם כך מדוע לא ימשך תהליך הניפוי עד סוף הזמנים, כשכל דור ודור מחזיק בו אך נבחר אחד בלבד, וכל השאר מושלכים החוצה? האמת היא, שיעקב מברך את כל בניו, ודאי לא שווה בשווה; אבל אף לאחד מהם, כפי שנראה להלן, אין הוא מעביר את הברכה האברהמית הייחודית בתור כזאת. וטעמו של דבר, שכל אחד ואחד יש לו חלק בה; מעתה היא נעשית באורח בלתי מפורש קניינה של כל העדה.

                                                            עד כאן דבריו.

-----------------------------------------------------------------------------------

* תומאס מאן: יוסף ואחיו. תרגום אבי שאול, ספרית פועלים מרחביה 1957 כרכים א' – ב'.

** שם, כרך ב' עמוד 318.

*** Maurice Samuel: Some People of The Book, תרגום לעברית נפתלי גולן, מסדה 1960, עמוד 181 – 182.