"וישלח משה לרגל את יעזר..."

הפסוקים שלהם מוקדש גיליוננו הם האחרונים שבמלחמות כיבוש עבר הירדן. הם באים מיד אחרי סיפור הניצחון הגדול על סיחון מלך האמורי ועל המורה להדגיש זאת, כי כל הקשיים שבפסוקינו נובעים דווקא מתוך כך שכאן אחרי הניצחון המזהיר ולפני המלחמה השנייה שונה היא התנהגות משה מהתנהגותו בפעם הראשונה, שם לא שלח משה מרגלים, שם לא נאמר במשה שהיה ירא.

שאלה א עוסקת באותה שליחות המרגלים שאין ניתנת עליה כל ביקורת וכל הזהרות או התראות אלא מסופרת היא דרך אגב ובפסוק אחד בלבד. וודאי מעוררת היא אסוציאציות לאותה שליחות מרגלים הרת אסונות אשר רק לפני שבועיים טיפלנו בהם. אם רוצה המורה לטפל שוב באותה פרשה ולקרוא את דברי הרמב"ן הארוכים והמסובכים (אבל מאלפים ומלאי עניין) שבפרשה ההיא, יפתח בשאלה א, אבל יש חשש שלא יגיע אז לשאר שאלות הגיליון. אולי מוטב שיניחנה לסוף שיעורו.

שאלה ב אינה נוגעת רק לפחדו של משה. רבות עוסקים המפרשים בה בכל המקרים שגדולים וצדיקים מתמלאים מורא בשר ודם, וראוי למורה להראות לתלמידיו כי גם בתחילתו של משה (שמות ב', יד) מצאנו "ויירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר", וגם מעיד עליו רש"י שלפי פשוטו הייתה זו יראה "כמשמעה", מפני הסכנה. ולכן אולי גם אין פלא שלנוכח עוג מלך הבשן הוא אשר לבדו נשאר מיתר הרפאים, האדם הגדול בענקים יתקפנו פחד.

ואולם ייתכן שיענו התלמידים, שאז עדיין היה בדרגת מי שלא נראה אליו ה' ואין להביא ראייה משם על משה רבנו, אביהם של הנביאים, שכבר נאמר בו (במדבר י"ב, ח):

"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט"

 – ואיך יעיד עליו יודע תעלומות שיירא באומרו לו בפירוש: "אל תירא"?

ואפשר לענות לשאלה זו (כיצד ייתכן שלאחר כל הניסים והנפלאות אשר ראה אשר הוא היה הכלי לביצוען עדיין יש בליבו מורא בשר ודם) בדברי האגדה הידועה המובאת בפירוש המשניות של בעל "תפארת ישראל", מסכת קידושין, סוף פרק ד':

"כשהוציא משה רבנו את ישראל ממצרים, שמעו עמים וירגזון ויתמהו מאוד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הנפלאות האלה. והתעורר מלך ערבי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו. וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאה לפני המלך. וישלח המלך ויקרא לכל חכמיו וישאל להם לשפוט על-פי פרצופו של משה כפי המצויר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו. וישיבו חכמיו ויאמרו: "אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדוננו כי הוא רע מעללים, בגאווה, בחמדת הממון, בשרירות הלב ובכל החסרונות שגינו נפש האדם". ויקצוף המלך מאוד ויאמר: "מה זה? הכי התעללו בי? הלא שמעתם מכל עבר ופינה בהפך מזה על האיש הגדול!"
והמלך נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל. ויבט והנה משה רבנו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, ויפג ליבו. ויבוא אל אהל איש האלוקים ויכרע וישתחווה לאפיו ויספר למשה כל דברי חכמיו... ויען משה ויאמר: "דע, כי כל החסרונות אשר שפטו עליו חכמיך כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך; ואני בכוח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

משל זה מלמדנו – ואת זה אל יאמר המורה אלא ייתן לתלמידיו לאמרו – כי כל החולשות והחסרונות, כל התהומות בלב אנוש היו גם בליבו של משה – אלא שגבר עליהם ובאמור ה' "אל תירא" גם נעלם הפחד.

 אך כל זה נאמר בהנחה שהיה פחדו ומוראו באמת רק פחד רגיל מפני גיבור הגיבורים, הענק עוג. אולם לא כן יסבור המדרש. ומעתה יעבור המורה לדברי המדרש בשאלה ב.

לעזרת שאלה ב 3 וכן ד 1 נעמיד כאן את הטבלה הבאה ועל פ י הדוגמאות המובאות בשני הטורים יוכלו התלמידים לענות לשאלה ולמצוא הגדרה מדויקת להבדל שבין "ירא מפני" או "ירא מ..." לבין "ירא את" (ובמקומנו "אל תירא אותו"!)

אגב, למושג זה של "יראה מפני עבדות שבידו" יעיינו גם בדברים פרק כ' פסוק ח'.

רש"י ד"ה הירא ורך הלבב . דעת ר' יוסי הגלילי.

ואם יעלה זיכרון המקום על לב התלמידים לפני שיעלהו המורה – מה טוב. וצריך המורה להתאזר בסבלנות ולחכות כפעם בפעם, אולי יובא המקום המקביל, הדומה העוזר להבנת מקומנו, המוסיף להעמקתו – ע"י הלומדים עצמם ואל יגזול מהם את אושרו של המגלה תגליות ואת שמחת המוצא מציאה ע"י שימהר הוא ויגיד הכל. לעולם על המורה להשאיר לתלמידים מקום להתגדר בו.

ואולם אם ישאלו התלמידים: וכי כדאי והגון הוא עוג מלך הבשן, סמל הכוח הברוטלי, העוול והרשע, שאותו מעשה חד פעמי אשר עשהו הפליט (ואם נזהה אותו כדרך המדרש עם עוג) יעמוד לימינו וזכות אותו מעשה חד-פעמי כבר יש בה להפחיד את משה, ננצל הזדמנות זו ונלמד לתלמידים מוסר השכל.

הזכות העשויה להימצא לכל אדם ואדם, ואף אם ייראה למי שרואה לעיניים ככולו חייב, כמעורטל מכל זכות, הנה ה' הרואה ללב, יגלה גם לו זכות ולא יקפח שכרו. מכאן שאין אדם יכול לעמוד על סוד חברו ומהותו, ואין יודע מה גנוז בו, ואפילו לא ייראה בעינינו שביב אור אחד להגיה חשכת עוונותיו – ה' הוא היודע מה הם ניצוצות הזכויות, אשר אולי עוד לוחשים מתחת לאפר ולרמץ זדונותיו. ואולי משום כך אמרו לנו חז"ל:

הווה דן כל אדם לכף זכות.

ומה טובו בזה דברי הרמב"ם, הלכות תשובה ג', ב:

אדם שעוונותיו מרובים על זכויותיו – מיד הוא מת ברשעו, וכן מדינה שעוונותיה מרובין – מיד היא אובדת; שנאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (בראשית י"ח), וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובים מזכויותיהן מיד הן נשחתין, שנאמר "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו'). ושיקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר על בנו של ירבעם: "יען נמצא בו דבר טוב" (מלכים א', י"ד יג). ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר "וחוטא אחד יאבד טובה הרבה". ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות.

וכמה טובים דברים אלה לנו ולתלמידינו בימים אלה, ימים של חסרי סובלנות ושל שנאת חינם ושל הכאה על חטא של כל אחד על גבי לבו של חברו.

כי לפי דברים אלה מי היודע מה זכות עומדת לפלוני ועד כמה גברו זכויותיו הנסתרות של אלמוני על עוונותיו הגלויים.