חטא נדב ואביהו

גיליון שמיני שנה זו הוא המשכו של גיליון שמיני תשט"ו שהיה אף הוא מוקדש לחטאם של בני אהרן. גם שיעור זה כחברו אשתקד צריך להתחיל בקריאת ארבעת המקומות בתורה שבו הוזכר חטאם של בני אהרן.

לנוחיות הלומדים יובאו ארבעת הפסוקים כאן וכן דברי המדרש רבה המסכמים את דעות חז"ל בעניין החטא.

ויקרא פרק י פסוק א:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ
וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת
וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"

ויקרא פרק טז פסוק א:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ"

במדבר פרק ג פסוק ד:

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'..."

במדבר פרק כו פסוק סא:

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה'..."

מדרש רבה ויקרא פרשה כ פסקה ח:

בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן על הקריבה ועל הקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה - שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה - שהקריבו קרבן שלא נצטוו, על אש זרה - אש מבית הכיריים הכניסו; ועל שלא נטלו עצה זה מזה - שנאמר (שם י"ז) "איש מחתתו" איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה.

יושם לב שלא כל ארבעת המקומות מנמקים את מותם באותו אופן. וספק הוא אם בכלל יש בארבעת הפסוקים הסבר ונימוק למותם או שמא אין בי"ת של "בקרבתם" "בהקריבם" רק בי"ת הזמן ולא בי"ת הסיבה. מכל מקום על הלומד תחילה לראות את הפסוק על לשונו וצרוף תיבותיו בעיניו הוא, בטרם יגש לשמוע דברי חכמים ומפרשים.

מי שגיליון תשט"ו בידו יעיין שוב בשאלה א,2 /א כי דברי אור החיים המובאים שם חשיבותם רבה - והיא גם מעבר טוב לשאלת גיליוננו א 1 - 2.

לשם הבנת דברי הביאור צריך להפנות שוב תשומת לבם של הלומדים לפסוק א ולנאמר בו "אשר לא ציווה אותם".

קוראינו ואף לומדינו היום רגילים לקרוא קריאה פזיזה שטחית, בלתי מעיינת. ספק גדול אם יראו את השאלה הפרשנית הנשאלת לגבי מלים אלה. אל ישאל המורה - אלא יחכה לשאלת התלמידים, יראה, אם יגלוה הם. השאלה היא:

"אשר לא ציוה" - לא ציוה להביאה

או - ציוה לא להביאה

דעות שונות בשאלה זו:

בעל הטורים, ויקרא פרק י' פסוק א:

אשר לא צוה: אין לומר: לא ציווה להביא אש זרה וגם לא ציווה שלא להביאו, אלא פירושו ציווה שלא, (פירושו שאין לומר שלא היה ציווי כלל על ההבאה, הן להביא הן שלא להביא, דאם כן - למה מתו?!) אלא ציווה אותם "לא", שאמר להם בפירוש שלא להביא.

ולעומתו יפרש בעל שם עולם, (ר' אליעזר ליפמן ליכטנשטיין, וורשא תרל"ז 1877 פירוש יסודי לויקרא ולספרא)

בשם קודמים לו:

מתוך גנותם בא לידי שבחם: רק אשר לא ציווה אותם, אבל לא אשר ציווה אותם "לא"!

(קבוצה מתקדמת הרוצה להתעמק בשאלה לשונית-סגנונית (שכמובן במקומנו אינה סגנונית בלבד אלא נוגעת במהות חטאם של נדב ואביהו) תעיין בדברים י"ז, ג ובדברי רש"י שם!)

דברים פרק יז פסוק ג:

"וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי"

רש"י, דברים פרק יז פסוק ג:

ד"ה אשר לא צויתי: לעבדם.

ברור שדברי הבאור (ר' נפתלי הרץ ויזל) וכן דברי הירש יש להם מובן רק אם נקבל דעתם של האחרונים - "אשר לא ציוה", ולא "אשר ציוה אותם לא"!

ועתה לעצם הרעיון:

דברי הבאור המרחיבים רעיון חז"ל שהחטא היה רק בזה ש"הוסיפו אהבה על אהבה" - ראוי להדגישם בדור הזה והם צריכים לעמוד במרכז השיעור, שאין עבודת ה' עניין של התלהבות בלבד, אפילו לא של מסירות נפש, אלא של קבלת עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, רעיון זה רחוק מרבים מבני דורנו, (אף מלבם של אלה שעצם רעיון של עבודת ה' אינו רחוק מהם.); ההשתעבדות לחוק, למצווה ואף אם היא לפרקים בניגוד להרגשה הספונטאנית שבלב, נראית להם "כמצוות אנשים מלומדה" ואין לך גנאי גדול מזה לגבם. ואולם חז"ל ראו את חטאם של בני אהרן דווקא ברצונם הבלתי מרוסן להעפיל אל על, להתדבק בבורא לא בדרך אשר ציוה.

מול קבלת עול מלכות שמים שהיא תכלית התורה כולה, באה כאן האקסטזה הדתית החופשית מעול מצוות, הבלתי מרוסנת - ועל כך נענשו.

(ואולם ר' שמשון רפאל הירש משלב רעיון נוסף בדברי חז"ל ובדברי רנה"ו, והדברים יובנו רק לחוג לומדים היודע תולדות יהודים במערב אירופה במאה הקודמת ופולמוסי דורו. יש בדבריו צמצום רעיון חז"ל למלחמה ב"תיקונים" ו"חידושים" בדתנו ובסדרי תפילותינו, בשעה שחז"ל נלחמו כאן למושג צרוף של עבודת אלוקים בכלל! מעבר לתנאי זמן ומקום.)

השאלה והתימהון לחומרת העונש הבלתי מובנת לנו - בפרט אם נקבל את דעתם של האומרים "אשר לא ציוה" ולא "אשר ציוה לא" - תהווה מעבר משאלה א לשאלה ב.

כאן ההזדמנות למורה לדבר עם תלמידיו על חובות שמטילה הבחירה - בין אם "הנבחר" הוא בודד, חוג, או אומה שלמה - בניגוד לגאוותנות של נבחר הרואה בעובדת היותו נבחר זכויות יתר, פריבילגיות, אף היתרים לגבי חוקים אשר "לא למענו ניתנו" כביכול, או הרואה העצם הבחירה "זכויות לפרנסה היסטורית" כביטויו היפה של בובר.