שיבת משה למצרים

המאבק הגדול, מאבקו של משה להשתחרר מעול השליחות המוטלת עליו עתה, השיחה הארוכה של הסוסים והחיות מצד משה ודברי עצה ועידוד מצד ה' (השיחה משתרעת על שלשים פסוקים, ואין שיחה דומה לה באורכה בכל התורה כולה), כל זה נסתיים בד' י"ז. הפסוקים הבאים עם תום השיחה נראים מוזרים, שלא במקומם.

אברבנאל, מקשה לפסוקים אלה:

לפסוק "לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" הנה ההודעה הזאת היה ראוי שתהיה בתחילת שליחותו כשצוהו ה' ית' "לכה ואשלחך אל פרעה", כדי להבטיחו שלא יירא ללכת שמה. ואיך לא זכרו שם (=היינו בפרק ג' י"א) בשעת המראה בהר סיני, שבא להודיעו במדין אחרי שנטל רשות מחותנו ללכת?

בעניין זה עסקנו בשאלות א, ב.

המוצא שמצא הראב"ע כאן (בשאלה א) קשור בתפישתו הדקדוקית של צורת הפעל "פקד" או "ויפקוד" אשר לדעתו יכולה היא לשמש גם בהוראת עבר רחוק. ואי"כ מנסה הוא להסביר מקומות רבים אשר בהם כתוב המוקדם מאוחר, כגון:

בראשית ז' כ"א:

ופירוש ויגוע – וכבר גוע; ורבים בתורה כמוהו כמו (דברים ג' כ"ג): "ואתחנן", וכן (תהלים ע"ח כ"ו) "וימטר עליהם מן".

וכן יאמר בתהלים ע"ח כ"ד:

ד"ה וימטר: הטעם וכבר המטיר עליהם, כמו (בראשית ב') "וייצר ה' אלוהים", וכבר יצר. (שמות ד' י"ט) "ויאמר ה' למשה" – וכבר אמר; (בראשית כ"ד כ"ג) "ויאמר בת מי את" – וכבר אמר (=קודם שנתן לה הצמידים); (שמות י"ח) "ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך", ואחר "ויבא" (ה') ורבים ככה.

ואולם רש"י תפישה אחרת לו. לדעתו, עבר רחוק מבוטא ע"י צורת "ופלוני עשה" ולא ע"י צורת "ויעש פלוני",[*] וכל ההוכחות המובאות בראב"ע אינן מוכיחות את דעתו, כי את כל מקומותיו אפשר לפרש גם באופן אחר.

למדרש המוזר שבו עוסקת שאלה ד נביא בזה את דברי יצחק הינמן ז"ל בספרו "דרכי האגדה" (עמוד 28), בדברו על דרכם של חז"ל "לזהות" אישים שונים אף מעבר לתקופות ולדורות:

מגמת האגדה לקרב מאורעות הרחוקים אלו מאלו בזמן התרחשותם, ויתברר במלואה רק אחרי שנעמוד על אותה דרך הרכוז החביבה ביותר על חז"ל: ריכוז הגיבורים. חז"ל זיהו אנשים בלתי ידועים עם אנשים ידועי שם, או אנשים שנתפרשו שמותם עם אנשים ידועים – ...לישמעאל מוסר אברהם את העגל כדי לזרזו במצוות (בראשית י"ח, בראשית רבה מ"ח); מליץ יוסף והאיש "אשר על ביתו" אינו אלא מנשה בנו... דתן ואבירם הם אויבי משה הצעיר והמורדים במן...
...מגמה זו של האגדה להגשים את הכוחות המפכים בתולדות עמנו ע"י זהוי נושאיהם בולטת עוד יותר בזהוי המלאכים שבשרו את בשורת הישועה למשה וליהושע (תנחומא משפטים י"ח) ובהעזה יתירה בזהוי חיות: אותו חמור שאברהם חבש אותו מתוך מסירות נפש שאין דומה להן הוא שהביא את משה הגואל למצרים – והוא שיביא את הגואל לבני בניו (פרקי דר' אליעזר ל"א).
דוקא דוגמא אחרונה זו מבררת את דרך חז"ל... לראות ולהראות את הרוחני בתוך הגשמי; הקו הזה (הרכיבה על חמור) המקרי בעיני רוב הקוראים, בעיני חז"ל הוא משמש צד שוה, המבליט את הקשר הפנימי בין שלושת המאורעות הללו.

הזיהוי הזה בין שלושת החמורים נתפרש באופנים שונים בספרותנו: לאחרונה כתב על כך הירשנזאהן בספרו "נימוקי רש"י", סעאיגי (רומניה תר"ץ):

אמנם הרעיון הנלמד מזה, הוא שמשה למד מזריזותיה דאברהם, אז שידע שהולך לעקוד את בנו, אבל אחרי שזה מצות ה', חבש בעצמו את חמורו. וכן עשה משה, עם שידע שמוליך אשתו ובניו למקום סכנה; אמנם אחרי שדבר ה' שהוא ילך, הרכיב בעצמו את אשתו ובניו על החמור. וכן לעתיד לבוא בעת שכל העמים יצורו על ירושלים ויצא חצי העיר בגולה, יבוא עני ורוכב על החמור להציל את העיר, בבטחונו כי ה' שלחו. רעיון זה או כיוצא בזה מעוטף באגדה הזאת ישמע חכם ויוסיף לקח ולא יקח את הדברים כפשוטם.

רש"י אינו מביא אגדה בגלל עומקה או יופיה אלא בגלל היותה מיישבת תמיהה בפסוק, ולכן הביאה במקומנו ולא הביא בשני המקומות האחרים. לכלל זה יש לשים לב גם בהביא רש"י את הזהוי של "האנשים" עם דתן ואבירם ובהוציאו את המילה מתו ממשמעותה.

------------------------------------------------------------------------------------

[*] בספר הידוע העוסק במשמעויותיהם השונות של צורות פקד יפקד ויפקד וכו' של Driver הוא דן בפרוטרוט בשאלה זו ודוחה את תפישת הראב"ע. S.R. Driver, A Treatise on the use of the Tenses in Hebrew (Oxford 1892), p. 76