דברי יעקב

המושך את תשומת לב הלומדים בחציו השני של פרק ל"א הוא כמובן מעשה רחל אמנו – גניבת התרפים. עסקנו בעניין זה בפרוטרוט בגיליון ויצא תשי"א – ושם גם ימצא המורה דעות שונות, מהן המצדיקות ומהן המאשימות את רחל.

בגיליוננו של שנה זו עסקנו בתגובתו של יעקב, שאינו יודע על גניבת התרפים כלום.

כדי להבין יפה את דברי יעקב (פסוקים לו – מב) על המורה לנתח תחילה את דברי לבן ניתוח מדויק.

מול פסוקים כו – ל יש להעמיד את הפסוקים לו – מב. כשם שלבן פותח דבריו בשאלות כך גם יעקב.

יש להבליט את ההתרגשות המעושה והאמיתית גם יחד שבדבריו: את ההתחסדות והעמדת הפנים והסנטימנטאליות שב-

"וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי"

 - (וכאן יש להשוות לדבריו אלה את עדותן הנאמנה של שתי בנותיו על יחסו "היפה" אליהן פסוקים יד- טז), ואת דבריו הגלויים (אחרי שוויתר על התחסדות ועל הצביעות) והאכזריים:

"יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע"

ולבסוף הנימוק היחיד והיחידי שבגללו נמנע מלעשות את הרע

"וֵא-לֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ..."

כזה הוא האיש וכן טבעו.

לעומת דבריו אלה יש לנתח את נאומו של יעקב. שאלה ב! דיבורים ישירים, שיחות, מרובים הם בספר בראשית. אך תמיד הם קצרים. פסוק או שניים בפי המדבר ומיד יעבור הדיבור לחברו. "נאומים" ארוכים של ששה פסוקים ומעלה רק מעטים הם! פתרון יוסף את חלום פרעה (פרק מ"א), נאומו הארוך של יהודה (פרק מ"ד) ונאום יעקב בפרקנו. כל נאום כזה בספר בראשית בנוי  חלקים-חלקים, מחושב ומסודר. כדי לטעום טעמו רצוי לחלק אותו לפסקאות קטנות, לבחון האם ניגש הנואם ישר לעניינו או האם מקדים הוא הקדמה, האם חזור הוא על דרי קודמו כדי להיאחז בדבריו רומז להם רמז קל בלבד או מחקה אותם. (עיין גיליון קרח תשט"ו!). האם מתחיל הוא בטענה החזקה ביותר וממשיך בהבאת ראיות או הסברים או הולך הוא ועולה מטענות קלות אל כבדות, האם חוזרים ונשנים אותם ביטויים פעמים אחדות וכדומה. רק אחרי שייתן הלומד לעצמו תשובה לשאלות הנ"ל ולדומיהן יוכל לטעום טעמו של נאום, להרגיש בהתרגשותו של הנואם, לכאוב בכאבו, לראות לליבו.

נאום זה של יעקב – נאום העובד כלפי מעבידו – ראוי הוא שידייקו בכל אחת ממיליו. זעקת החמס של מי שנתן כל כוחו ואונו למעבידו ולא קיבל תמורתם את המגיע לו, זעקה זו של יחיד או מעמד גזול ועשוק באוזני עושקו - רבות ניתן לו ביטוי גם בספרות העולם, ואילו הסוף, ההבטה כלפי מעלה –

"לוּלֵי אֱ-לֹהֵי אָבִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי..."

שבפסוק האחרון שבדברי יעקב, ניגוד גדול הם לנאמר בשיר המפורסם של משועבדי עולם "לא אל - לא מלך - לא גיבור".

שאלה א עומדת בפני עצמה ובייחוד א 2 אינה מועילה להבהרת פסוקי פרשתנו אלא עוסקת היא כאן - בהצמדה אל מדרש אחד הנאמר על פסוק לב בשאלה הגדולה של דרכי ההשגחה ושל יכולת האדם להבינם. יש לעסוק בה בסוף השיעור ובנפרד מן העיון בדברי לבן ויעקב כפי שתיארנוהו לעיל.