הפטרה

לימוד נביאים ראשונים לנוער ולמבוגרים הוא קשה מפני שהוא לכאורה קל, ויש לחשוש שמא יעבור הלומד על הפרק כקרוא סיפור – לכל היותר סיפור הכתוב באמנות רבה – מבלי לראות ו"ראיה" משמע הבנה – את היות הסיפור הזה פרק בכתבי הקודש. על כן נחוצה כאן לא פחות בספרי מקרא אחרים. ראיית הדברים לאורם ובעקבות קריאתם של "קוראים גדולים", הלא הם פרשנים גדולים, אשר לעולם לא החליקו על פני הדברים אלא ראו את המשוקע בפסוקים ובין השיתין.

לאורם של קוראים התעכבנו הפעם על נקודות בודדות מתוך שני הסיפורים, אשר כל אחת מהן חשובה בפני עצמה.

המדרש מזהה את האישה האנונימית, אלמנת אחד מבני הנביאים, עם אלמנת עובדיה סוכנו של אחאב (אשר הוא מזוהה שוב במדרשים עם עובדיה הנביא, אך זה אינו נוגע לענייננו). על דרכם של חז"ל לזהות אישים – בייחוד אנונימיים עם אישים בעלי שם – במקרא ועל כוונותיהם בזיהויים אלה (שלפעמים מקרבים גם אישים מעבר לדורות ותקופות) כתב דברים נכבדים היינמן בספרו "דרכי האגדה" בפרק "ריכוז העלילה".[1] רצוי שהמורה יעיין בו היטב ויסביר לתלמידים שאין זו סתם קביעה אינפורמטיבית (פלוני הוא ראובן בן יעקב וכו'), אלא שיש כאן כוונה לימודית חינוכית, פעמים הכוונה להראות רציפות בתולדותינו, פעמים הוא בא להראות חטא ועונש, מצווה וגמולה, פעמים סיבה פסיכולוגית ותוצאתה.

            עיין לזה גיליון נשא תשי"ז

                             שמות תשכ"ו, שאלה ד, ועלון ההדרכה!

שהיה זיהוי זה עתיק יומין על כך יעידו דברי יוסף בן מתתיהו הבאים:

קדמוניות היהודים, ספר תשיעי, ד' א':

וכשחזר מלך ישראל (יורם) מארץ מואב היה אתו גם אלישע הנביא שמעשיו הנני רוצה לספר, כפי שהכרנום בכתבי הקדש כי נהדרים הם וראויים לפרסום.
מספרים שנגשה אליו אשתו של עובדיה, סוכן בית אחאב, ואמרה לו, הלא ידוע לו, כיצד הציל בעלה את הנביאים שהיו צריכים ליהרג ביד איזבל אשת אחאב, והוסיפה שהוא הטמין מאה ופירנסם בכסף שלוה. ועכשו אחרי מות בעלה באים הנושים לשעבד אותה ואת ילדיה. והיא התחננה לפני הנביא שירחם עליה בגלל מעשהו זה של בעלה וימציא לה עזרה כל שהיא.                                                                          

(תרגום שליט)

ואשר לדברי המוסר המשתמעים מדברי המדרש הזה והזכות שהיתה לאישה זו, נשמע את דברי יהודה ליב גינזבורג, "מוסר הנביאים", על נביאים ראשונים (כרך ב'):[2]

ונראה לומר דהזכות של אשת עובדיה היתה בזה שלא מיחתה בבעלה מה שהיה מבזבז כל אשר לו בעד כלכלת הנביאים, שהרי מצד הדין היתה לה רשות לעכב אותו מדבר זה. כי אין אדם רשאי לבזבז כל אשר לו בשעה שיש לו אשה ובנים. ובודאי עובדיה שהיה ירא ה' לא היה עושה דבר כזה שלא מדעתה, והזכות הזאת הגנה על ישראל, שלא יבואו לידי כליה מה"קצף" שהיה אז על ישראל.
כי הקצף היה על מה שהקריב מלך מואב את בנו לקרבן ובני ישראל לא היו נכונים לשום קרבנות בעד המקום, כלומר הקרבנות המותרים לעשות אותם. אבל זה שאשת עובדיה הסכימה לבעלה למשכן את בניה ליהורם, כדי להציל את הנביאים, בזה הצילה את בני ישראל. כי הרי גם היא היתה נכונה לקרבנות היותר גדולים בעד קדשי האומה.

ואשר לזיהוי השני של הנושה עם המלך יהורם, נפנה שנית אל אותו ספר ונשמע דבריו. "מוסר הנביאים", שם:

מה שאמרו שהתובע היה המלך בעצמו, זהו משום דמצד דין התורה אי אפשר היה לקחת את הבנים לעבדים בעד חוב של אבות. שהרי גם את הלווה בעצמו אי אפשר למכור לעבד בעד גביית החוב, שהרי בתורה כתוב (שמות כ"ב) "ונמכר בגנבתו" ולא בחובו, ואם כן – אם היה הנושה איש פשוט, לא היה יכול לקחת את בניה לעבדים; ורק מפני שהנושה היה המלך עצמו, לכך עשה כל מה שלבו חפץ.

ואולם יש לזיהוי זה גם סיבות אחרות. ומפרשי המדרש הביאו בזה טענות שונות, ביחוד בהסתמכם על הכתוב בסיפור הבא, במעשה השונמית, שמציע הנביא לה לדבר לטובתה עם המלך, משמע שיש לו "קשרים" עם אישי השררה ודבריו נשמעים אפילו אצל המלך. ולמה אם כן לא הציע הצעה כזו גם לאישה אלמנה זו? אלא שהיה הנושה המלך עצמו.

שאלה ב, עיקר מטרתה היא לחנך את הלומד לדייק בדברי הכתוב, ולשים לבו אף להבדלים דקים מן הדקים. ואילו שאלה ג מטרתה להכריח את הלומד לדפדף בפרקים הבאים ולסקור את כל מעשי אלישע.

חשובה בייחוד היא השאלה האחרונה הנוגעת במהות הנבואה. כבר ר' סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" מאמר ג' פרק ד', עומד בפרוטרוט על עניין היות הנביא אדם על כל חולשותיו ועל אי ידיעתו את האמת כולה אם לא ברגע ובמידה שגילה לו ה'. ופרשנו הראשון של הראב"ע מפרש לנו את עמדתו זו:

ספר "צפנת פענח" על פירוש הראב"ע על התורה לר' יוסף בן אליעזר טוב עלם (המאה ה-14). לדברי ראב"ע "כי אין הנביא יודע נסתרות אם לא יגלה לו ה'":

ועוד שאמר משה (במדבר ט"ו ל"ד) "כי לא פורש מה יעשה לו". ועוד (במדבר ט' ח') "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", ועוד יביא ראיות על זה בפרשת ואלה שמות בפרשת ויקח משה את אשתו (שמות ד' כ').

            (דברי ראב"ע שם בפירוש הקצר:

ואל תתמה כי אין הנביא יודע הנסתרות, והנה רוב היה עם לבו לבנות בית להשם, גם אמר לו נתן הנביא "עשה וה' עמך" (שמואל ב' ז') ואחר כך הוגד לנביא בדרך נבואה, שלא יבנה דוד הבית.
גם משה לקח אשתו ובניו להביאם אל מצרים, גם זאת לא היתה עצה נכונה, כי היו ישראל אומרים: "איך בא להוציאנו והנה בא עם ביתו לגור?!").

------------------------------------------------------------------------------------

[1] יצחק היינמן, דרכי האגדה2, פרק ד', בייחוד סעיף א' זיהויים 31-27.

[2] מוסר הנביאים, כרך ב', תש"ה. Published Comp. St. Louis USA