דור הפלגה

"חטאם של דור הפלגה לא נתפרש". ואף על פי שכל אשר דיברו ועשו ואשר אמר עליהם ה' ואשר הענישם – כתוב ונזכר בדברי בעל עקדת יצחק (ר' יצחק עראמה) בפתיחת דבריו לחטאו של משה רבנו בפרשת חוקת: (הובא בגיליון חוקת תש"ו).

שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבנו וענשו. ש"הרי שלחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה מה לאכול". (קדושין מ"ו). וזה: כי מצות ה' למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה' ישתומם ליבנו ואין איתנו פירוש ישכך את אוזן בחטא...

ולכן גם שם וגם במקומנו השתדלו דרשנים ופשטנים למצוא מהו מהות החטא, ומה היו המניעים; לעניינו – מה הרע בזה שבנו עיר ומגדל או שרצו לבנותו. בגיליון נח משנת תש"ך הבאנו את דעת אברבנאל (המפרט מאוד בדיונו במגדל בבל). הוא רואה את חטאם – בהמשך לכל תפישתו את פרשת בראשית, (חטאו של אדם, של קין, של למך ובניו) בנהיית האדם אחר הטוב הציביליזאטורי ובלשונו: "פתוח המלאכות", הרדיפה אחרי "המותרות", ההתרחקות מן "הטבעיות", ועל הכל השאיפה "לקיבוץ מדיני" תחת היותם "בני שדה" – כל אלה מרחקים את האדם מן התכלית שלשמה נבראו והיא – להגיע לשלמות הנפשית. ואולם זו דעה מיוחדת לו ורחוקה מאוד מדעת רוב פרשנינו, ועיין רמב"ן בראשית א' כ"ח ד"ה וכבשוה, הרואה בכל עבודה ציביליזטורית את התפקיד שהוטל על האדם ע"י בוראו. ומי שאינו עוסק ב"כיבוש השממה", הרי הוא לדעתו מזניח את חובתו.

ואם כן יש למצוא במעשה בוני המגדל חטא אחר מאשר "התרחקות מן הטבעיות". הבאנו מבחר קטן מן הבעיות שהובעו בעניין זה. תפישת רבנו בחיי שהיא גם דעת ראב"ע ורד"ק סוכמה בדברי הרמב"ן בתוך פירושו לפסוק ב' ד"ה בנוסעם מקדם.

ורודפי הפשט אומרים, שלא היה דעתם אלא שיהיו יותר מחוברים, כי הגיד הכתוב דעתם "פן נפוץ" ולא סיפר עליהם עניין אחר.

וכך היא גם דעתו של בנו יעקב (בספרו גענעזיס) הרואה בהתנהגותם את ה"עדריות" של בני אדם מוגי לב הרוצים להצטופף ולהתבצר תחת אשר עליהם ליישב את העולם ולכבשו ולהדבירו.

זוהי גם תפישתו של יוסף בן מתתיהו המשלב חטא זה של פחד להינתק ממקום מושבם המשותף – עם חטאים אחרים, ורוב מדרשי חז"ל נמצאים מרומזים בדבריו. *

"קדמוניות היהודים" ליוסף בן מתתיהו ספר ראשון ט' (110):

... הבקעה שהעתיקו אליה תחילה קרויה שנער וכשציווה אותם אלוקים, שיחלצו מהם למקומות ישוב אחרים מפני ריבוי האוכלוסים כדי שלא יתקוטטו ביניהם אלא יעבדו ארץ רבה ויתענגו על רב תנובה, לא שמעו בקולו משום בערותם, לפיכך התרגשו עליהם פורענויות, שהעמידם על עוונם. ושוב יעץ להם אלוקים שיחלצו מהם אנשים בגלל המון הנוער הפורח, שהיו ברוכים בו. והם לא שמעו בקולו וחשבו שלא מחסדו הרב באו להם כל הטובות אלא דימו בנפשם שכוחם הוא סיבת עושרם, ועל הסירוב לשמוע בקולו הוסיפו גם החשד הרע, שהוא מעורר אותם במזיד לנדוד, כדי שיתפלגו וייקל יותר להתנפל עליהם. והיה מסית אותם לבוז כלפי האלוקים איש אחד נמרוד,... אדם נועז ובעל זרוע. הוא פיתה אותם שלא ליתן תודה לאלוקים, אשר מידו בא להם העושר, אלא לחשוב שכוחם הוא שממציאו להם... כן איים להלחם באלוקים אם יהיה ברצונו להציף שוב את הארץ בבנותו מגדל גבוה משיוכלו המים לגאות ויפרע ממנו גם על מותם של האבות. וההמון היה מוכן לילך אחרי עצותיו של נמרוד, בחשבו למעשה עבדות את הכניעה לפני אלוקים. והם בנו את המגדל ולא חדלו מלשקוד על העבודה ולא נרתעו מפני העמל. ומרוב ידיים קם המגדל וגבה במהירות יתירה משיכלו לשער... וכשראם אלוקים בשגעונם זה, לא גזר עליהם כליון חרוץ על שלא הכשילו אפילו אחרי אובדן אבותיהם, אלא הטיל קטטה ביניהם ובלבל את לשונם וגרם להם שלא יהיו מבינים איש את חברו בגלל ריבוי הלשונות.

                                                                                    (תרגום שליט)

ואולם אין דעה זו מתיישבת יפה עם דברי הרהב של "וראשו בשמים ונעשה לנו שם".  ההזדקרות הזאת, ההתמתחות אל על, ודאי סמל בה להתרברבות, ליהירות, לחוצפה כלפי שמיה, ולכן נראית יותר הדעה הרואה במעשיהם התקוממות, מרד ביוצרם מתוך רצון האדם לשים עצמו אלוה, רצון זה המתבטא לעולם אצל פרשנים ורודנים למיניהם בבנין בתי פאר ומגדלים וארמונות אשר יעמידו "לנצח", "ונעשה לנו שם".

תפישה דומה לדברי המדרש שהבאנו ב-ב 2, מביא בובר במאמרו "בחירת ישראל"**:

בראשית הופקד האדם שיהא מושל בשם אלוקים בארץ ובכל נפש חיה ולאות מילוי ידו נטבע במטבע של מעלה: מתנת הצלם (בראשית ג' כ"ז) והפקדת כוח הנציבות כרוכות זו בזו. רצונו של א-לוהים למשול בארץ בידי האדם – דבר זה הסיפור השני של מעשה היצירה אומרו, כשהוא משים את קריאת השמות ההולמים את כל חי, שמות המחווים את הוויתם ומעמידים את גבולם, לא בפי א-לוהים, אלא בפי האדם (ב' י"ט-כ'). אבל האדם ממרה ובוגד, על כן מודח הוא מכיסא נציבותו, אלא שאין משרתו ניטלת מידו; דרך העמל שהוא נשלח בו (ג' י"ז) נראה שלא בא אלא להביאו לידי כך, שילמד את מעשה הקיום.

והנה חוטאים בני אדם הגולים (=מגן העדן) גם לתביעה השנית, להתהלך בשלום זה עם זה. הדבר מתחיל ברצח אח, לאחר מכן "מלאה הארץ חמס" (בראשית ו' י"א), המבול עולה ומציף את הדור ההוא, מן הנותרים תצא אנושות חדשה; אבל חדשה שכושלת כישנה. אמת, בני אדם מקבצים יחד, אבל כל זה לשם מרי ומרידה בא-לוהים שהפקיד בידם את המשרה למשול כאן תחתיו. חפצם ברור: לא שירות של נציב כאן בארץ, אלא רצונם לכבוש לעצמם ישיבה בשמים בכוח הכישוף, (שהרי זה ה"שם" האמור בי"א ד') למשול בכיפה, אחדות אוון זו שבידם נשברת; המשפחה האחת נפלגת לאומות, המדברות לשונות הרבה ונפוצות על פני הארץ.

הנה ראינו שהוא מנסה לפתור את שאלתנו מתוך ראיית ההקשר כולו, בראותו את דור הפלגה כחוליה אחת בהתפתחות, בירידה המתמדת שמן האדם ועד אברהם.

בניגוד לדעת רוב המדרשים הרואים בחטאם חטא בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו ובניגוד לדברי המדרש המובאים ברש"י לפסוק ט' ד"ה ומשם הפיצם הרואה כזכותם של דור הפלגה, שיהיו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, רואה בעל פרקי דר' אליעזר את חטאם בהורדת ערך האדם בעיניהם, בהעלאת ההישג הטכני לתכלית וראיית האדם כאמצעי, כמכשיר בלבד ואף מכשיר זול בהשוואה למכשירים הטכניים.

-------------------------------------------------------------------------------------------------

*) אם הכיר יוסף בן מתתיהו את מדרשי חז"ל מתוך לימוד תורה בילדותו וזכר אותם אחר כך בזמן כתיבת ספרו או אם היו לפניו מקורות בכתב (תרגומים משולבים במדרשים וכדומה), על זה מתנהג ויכוח בין החוקים. ועיין ספרו הגרמני של רפפורט (1930) על אגדה והלכה בכתבי יוספוס וכן המבוא לקדמוניות של שליט כרך ב' הערות ע' כ"ג (הוצאת מוסד ביאליק י-ם-תל אביב 1955).

**) בובר: דרכו של מקרא. מוסד ביאליק 1964. "בחירת ישראל" עמודים 88-99. הקטע המובא לעיל פרק ד' עמוד 93.