קרבנות השגגה

באופן מפתיע מופיעים בפרשתנו אחרי מעשה המרגלים – דיני קרבנות. מהו הקשר בין מעשה המרגלים לבין דיני הנסכים וחלה ושגגת עבודה זרה?! שאלה זו העסיקה את המפרשים. ולפני שייגש המורה ללמד את הקטע שלנו (פר ושעיר לחטאת לשגגת ע"ז), יקרא עימהם את הרמב"ן הדן בסמיכות מפתיעה זו:

רמב"ן, במדבר טו, ב:

ד"ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם: אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ, השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ. ואולי היה זה עתה, לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים לאמר, מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, ואם יחטאו גם הבנים?! ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.

ובדומה לזה גם:

אבן עזרא, במדבר טו, ב:

ד"ה כי תבואו אל ארץ מושבותיכם: נסמכה זאת הפרשה, בעבור שנחלשו ויתאבלו, לנחם הבנים להודיעם כי יבואו אל הארץ.
והנכון, בעבור שנשאו קול כל העדה וחטאו, ונסלח להם בעבור תפלת משה, אמר "וכי תשגו" והעד - "ונסלח להם" (פסוק כה).

קשר שני בין פרשת שגגת ע"ז לבין פרשת המרגלים מצא הרמב"ן בדבריו המובאים בשאלה ג. אבל דבריו אלה ניתנים להסבר רק לאחר שתוברר המשמעות של פסוק כב ויוכח שהוא מדבר בשגגת ע"ז.

מעתה יש לגשת ללימוד הגיליון כסדרו. הגיליון עוסק בעיקר בדברי הרמב"ן הארוכים לפסוק כב.

וכאן עצה גם למורה המלמד תלמידיו, גם לאחד הלומד בפני עצמו: הבא ללמוד רמב"ן ארוך (כגון לבראשית טו, יג; או לסוף פרשת בא; או כגון דבריו לריש פרשת יתרו; וכגון לתחילת פרשתנו ד"ה שלח-לך), ייטיב לעשות אם יתחיל בחלוקת דברי הרמב"ן לפסקאות. על ידי כך ישתלט על המבנה כולו. עוד בטרם השתקעו בפרטים יבין עד היכן מקומו של ההסבר, המילולי או הרעיוני, איזו מילה מתחילה בהתקפה על פרשן קדום או בהסכמה מסויגת לקודמיו, וראה אם יש העמדת בעיה והיכן פותחת הדרך או דרכים המוצעים לפתרונה וכד'.

בפרשתנו נעשתה החלוקה לדברי הרמב"ן כבר בגיליון עצמו ובזה ניטלה מהלומד עבודה רבה.

החלק הראשון (שאלה א) עוסק בעיקר בצדו הלשוני של הפסוק הראשון ומגיע מתוך הכרח לשוני לחטא ע"ז, אע"פ שלא הוזכרה כלל בפסוק.

ויושם לב, כיצד דוחה הרמב"ן את הפירוש הנראה לכאורה כמשמעות הפסוק "לא תעשו את כל המצוות" – מי שלא קיים מצוות עשה, ואחר שיתברר מבחינה לשונית שאין פירוש זה יכול להיות הפירוש הנכון ושהמדובר כאן הוא רק בעובר על לאווין – יש להבין מבחינה רעיונית מדוע פירשו חז"ל את העובר על כל המצוות – כעובד ע"ז (שאלות א  1, 2). ויש להוסיף להבנת הרעיון את דברי רש"י עפ"י חז"ל:

רש"י, במדבר טו, כג:

ד"ה את כל אשר צוה וגו': (ספרי) מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, ובכל מה שנתנבאו הנביאים, שנאמר: "מן היום אשר צוה ה' והלאה" (טו, כג).

החלק השני בדברי הרמב"ן עוסק בשאלה כיצד ייתכן שילך יחיד או ציבור ויעבוד ע"ז ויהיה זה בשוגג (ב-1).

על המורה להבהיר לתלמידים עד כמה אקטואליים דברי הרמב"ן האלה ומובנים לנו בדורנו זה, תקופה שרבו בה השוגגים מסוג זה העוברים על כל התורה כולה, מהם תינוקות שהגיעו לבתיהם של שאינם מבני ברית על מנת להציל את נפשם, ומציליהם נתנו מרוחם עליהם, ומהם הגדלים בבתיהם של בני ברית ובאו בברית אלא שאין שומרים עוד על דברי הברית וכל חינוכם בבית אבותם רחוק ממורשת אבות, וכל ימיהם יהיו עוברים על התורה בשוגג מתוך שלא ראו ולא שמעו ועל כן לא ידעו התורה כולה, אף עליהם ייאמר: תינוקות שנשבו לבין העכו"ם. ואם כל "רצונם" לאחר שגדלו "להידבק לאחת מן האומות ולעשות כהם" – וכי לא שוגגים הם, כי נאמנות למורשת אבות ואהבה לה' ולמצוותיו מנין תבוא, אם דעת תורה אין בהם? וכבר אמר הרמב"ם:

"אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו. וכפי הדעה תהיה האהבה – אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה"

 (הלכות תשובה פרק י הל' ו).

הלכה ו
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.

ודבר זה אפשרי אף בציבור שלם מישראל והרמב"ן מביא דוגמאות מתולדותינו בעבר ברמזו למה שקרה לאבותינו בימי נחמיה.

וכאן אולי כדאי להביא את דברי הכוזרי מאמר ג סעיפים נד-סג.

לפסוקי נחמיה אלה, המשתדל ליישבם, ולפרש שלא כן היה הדבר ולא ייתכן שנשתכחה תורת סוכה מביניהם, כי הן עלו עימהם שלושה נביאים מבבל והם למדו מצוות קלות כחמורות, ועל כורחנו עלינו – לפי דעתו לפרש את הפסוקים כך:

סעיף סג:
"והנה יום עשיית הסוכות מפורסם היה, כי ביום ההוא קמו האנשים ועלו להרים ללקוט "עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים" (נחמיה ח, טו); אם כן מה שנאמר "וימצאו כתוב" – פירושו: שהמוני העם, בשמעם את הקריאה בתורה, נזדרזו לעשות את ה"סוכות", ואילו היחידים לא נעלם מהם פרט מפרטי המצוות ועל אחת כמה וכמה כלל מכלליהן, וכוונת המספר הייתה להפליג בשבח היום ההוא.
ואולי אין אלה נראים דברי פשט – ויותר נראה מה שאמר הרמב"ן שמשמשים פסוקים אלה דוגמא למה שאירע לנו בעוונותינו "ששכחו רוב העם התורה והמצווה לגמרי".

ושוב צריך המורה להעמיד את תלמידיו על אקטואליותם של הדברים, כי אף זה ראינו בעינינו בדור הזה, אשר קיבוצים שלמים, גלויות מבני עמנו המנותקים משאר אחיהם וממרכזי התורה ונמנעה מהם כל אפשרות של לימוד תורה, נשכחה ועוד משתכחת מהם תורת ישראל מיום ליום ומשנה לשנה.

בחלק השלישי של דבריו (שאלה ג) עוסק הרמב"ן בקשר שבין פרשתנו למעשה המרגלים, בייחוד בקשר לפסוק יד, ד "נתנה ראש ונשובה מצרימה". אשר פרשוהו חז"ל לשון ע"ז; וראוי למורה לחזור כאן בסקירה מסכמת על מהלך המחשבה של הרמב"ן עד כאן.

בדבריו עד הנה הסביר לנו הרמב"ן כיצד לעבור במעשה אחד על כל התורה כולה והוא על ידי עבודה זרה, על ידי העמדת שאיפותינו, מאוויינו לאלוה, באומרנו כדברי הנביא: "אלוהינו למעשה ידינו" (ו"במעשה ידינו" אף מאוויי נפשנו במשמע, וכל אשר בדינו מלבנו ועשנוהו אלוה) ובלכתנו להידבק בעם אחר. ומעתה נבין את מאמר חז"ל הנראה זר ומוזר, הרואה ברצונם להיסוג מאחר הצו האלוקי ללכת לארץ הייעוד, ברצונם לוותר על ההבטחה שניתנה לאבות, ברצונם לשוב מאחרי משה מאחרי הענן ההולך לפניהם יומם ועמוד האש ההולך לפניהם לילה – אל מצרים אשר ממנה יצאו, מן החרות לעבדות מן הגאולה לשעבוד, מעול תורה ומצוות לעול בשר ודם ואלוהיהם – הרואה בכל אלה רצון לעבוד ע"ז.

וכן מסביר את מקומנו ואת כל עניין תלונתם בעל עקדת יצחק, (פרשת שלח, שער שבעים ושבע):

… ומה חורי האף הגדול אשר עלה לפניו יתעלה בגזור עליהם גזירה לא יוכלו כפרה, כי לכאורה מה אכפת ליה לקב"ה, אם ימאסו בארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש, והלא היא עיקר הטובות הזמניות?… אלא שהאמת הברורה היא כי לא אותה מאסו, אבל עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל, השם נפשם בחיים המוגבלים והמאושרים, המסורים להם ע"י התורה; … ונזורו אחור ממעלת אלו החיים הנפשיים, כמו שאמרו בפיהם "לא נוכל לעלות" (במדבר יג, לא), כי אין חפצם לעלות לרשת ארצות החיים ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם יד, ד), כי הוא דרך ירידה אל ארץ לא מטוהרה …