האכילה מעץ הדעת

מעשה גן העדן (פרקים ב'-ג') קשה להבינו ורבו בו דעות הפרשנים ויש ביניהם רחוקים מאוד זה מזה. ומסכימים רוב רובם על כך שיש בסיפור גן עדן רמזים ומשלים וסודות ושיש לפרשו פירוש אליגורי (הנקרא בלשון פרשני ימי הביניים "לעשות לו צורה"), אך בזה עדיין לא נדע מה פירושו ובצדק מקדים לו אברבנאל:

אך אמנם מהו הרמז אשר ירמוז עליו הסיפור הזה, מלבד אמיתות פשוטו (=מה שנקרא אצלו "פשוט" אף הוא אינו משמעותן המילולית של דברי הכתוב), כבר התעסקו בו חכמי ישראל ויודעיו חדשים גם ישנים. אם הראשונים שהלכו בו בדרך דרש... אבל בדרך חכמה מחקרית בקשו אחרוני חכמינו רמזים בסיפור זה. והראשונים שהתחילו בו היה הרב המורה* בספרו והראב"ע בפירושו לתורה, אבל באו דבריהם כל כך מהקיצור כאילו התהלכו על הגחלים ביראה ורעד, נוגעים ובתלי נוגעים, ובא הרלב"ג רכיל מגלה סוד וביאר הסודות כולם כפי מחשבותיו...
סוף דבר שאני תמה מאוד מהאנשים – שלמים הם איתנו – איך... בחרו ברמזים וצורות האלה, שהם בעיני יותר קשים ויותר זרים כפי כפליים מהפשט אשר ברחו ממנו.

ולאחר דבריו אלה פותח אברבנאל בפירוש אליגורי אחר, המסתמך בחלקו על דעת הרמב"ם, הבאתי דברים אלה רק לשם הדגמה, מה רבו התלבטויותיהם של פרשנינו בפענוח לשונה הסמלית של פרשתנו.

עסקנו בגיליונותינו בכמה עניינים מתוך סיפור גן העדן (באיסור לאכול מעץ הדעת בגיליון בראשית תש"ו; בדברי הנחש והאישה בגיליון תשט"ו; בתפישתו המיוחדת של אברבנאל את חטא האדם בגיליון תש"ך ובמהות עץ הדעת בגיליון תשכ"ד).

הפעם עמדנו בייחוד על השינוי שהתהווה באדם לאחר אכילתו. יש להיזהר מתפישה רווחת – הנראית אמנם בקריאה שטחית כדעת הכתוב – כאילו זכה האדם ע"י חטאו במתנה גדולה, (אור השכל, הבנת האמת, "ההתקדמות") וכדומה; והלא כוונת הפרק כולו היא הפוכה של תפישה זו, הן בא הפרק לספר על ירידה, על התרוששות, על אובדן כל טוב וכדברי חז"ל "מצווה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה".

עניין העירום אשר בתחילה "לא התבוששו" בו ולבסוף "ידעו" אותו, שעוסק בו גיליוננו בשאלות א,ג,ד – טוב להקדים לו את דברי חז"ל במדבר רבה י"א (י):

אמר ר' שמעון בן יוחאי: עד שלא יחטא אדם נותנים לו אימה ויראה, משהו חוטא נותנין עליו אימה ויראה. עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדיבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו, משחטא היה שומע קול הדיבור ומתחבא, שנאמר (ג' ח') "ויתחבא האדם ואשתו".             

לשאלה ד נביא בזה את דברי שד"ל שלהם הוא רומז בפירושו:

שד"ל, ביכורי העתים (תקפ"ז עמוד קפ"ח):

"ערום" הוא משורש ערם לפי הדקדוק והנה אין לו עניין כלל עם לשון ערמה אשר משורשו; אבל המדקדקים יאמרו, כי הוא עניין בפני עצמו, ועצם הוראתו על העדר הלבושים. והנה מזה נמשך, כי הדבר הכתוב על אבותינו הראשונים, "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" קוץ מכאיב היה בעיני המפרשים כולם, כי איך תהיה פקיחת עיני אדם סיבה לידיעתו היותו ערום? וגם העור יודע, אם ערום הוא, אם לבוש. ואולם אם נפקח עינינו להביט גזרת המלות, אז נדע כי עירומים היינו עד הנה מידיעת מילת ערום.               
שורש המילה הזאת איננו ע ר ם, כי אם ע ר ה, שורש מונח להורות על גילוי הדבר אשר דרכו להיות מכוסה. שממנו שם "מערה", כי קרב הארץ לאשר דרכו להיות נעלם מעיני כל חי, פתוח וגלוי במערות.
ישעיה בהינבאו על מפולת מצרים אמר, כי היאור המשקה אותם ייבש... ושם אמר (ישעיה י"ט ז') "ערות על יאור על פי יאור וכל מזרע יאור יבש נדף ואיננו". הטעם: לא זו בלבד שלא יעלה היאור וישקה את כל מצרים, כי גם סביבות היאור יהיה חורב: "ערות על היאור..." גם על ידי היאור, האדמה אשר הייתה דרכה להיות מכוסה בכל מיני דשא, זרעים ונטעים תהיה מגולה... וכן (תהלים קל"ז) "ערו ערו עד היסוד בה" – כי זה משפט היסוד להיות מכוסה ונסתר, וכן חומות בבל ערער תתערער, יגלו יסודותיה המכוסים... וכן באדם יאמר על גילוי איברים אשר משפטם להתכסות (ישעיה ג' י"ז) "וה' פתהן יערה". ומן השורש הזה השם "עריה" על גילוי איברי הבושת,... ומשקל אחר "ערווה" (בראשית ט') "ויכסו את ערוות אביהם". ...
והנה מילת "ערום" גם הוא משורש ע.ר.ה, ואין עצם הוראתה העדר הלבושים, כי אם גילוי מה שראוי להתכסות, גילוי המביא לידי בושה. הידיים והפנים לא יאמר עליהם "ערומות", כי אין בגילוייהן בושה. ובהפך יקרא "ערום" גם אדם לבוש, אפס כי מדיו קרועים, ובשרו נראה כה וכה (ישעיה נ"ח ז') "כי תראה ערום וכסיתו" וכן ישעיה הלך במצוות הא-ל "ערום ויחף", ואם היה עניין "ערום" שלא היה עליו לבוש כלל – מה טעם להוסיף "יחף"? והנה מצוות הא-ל אליו היתה "לך, ופתחת השק מעל מתניך..." לא נאמר לו "ופשטת השק", כי אם "ופתחת", שיתירנו עד שלא יהיה חבוש ואדוק על בשרו כמשפט, ומתוך כך יהיה בשרו נגלה לרגעים, וזה מביא לידי בושה והוא "ערום"...
ואחרי הדברים האלה, נבין מה הדבר אשר ידעו אדם וחוה כאשר נפקחו עיניהם. ידעו כי עירומים הם, כי  מגולים הם במקומות הראויים להתכסות. ידעו, כי היו בגלויים – בושה.

                                                                                    עד כאן דברי שד"ל.

לשאלה ה 1, יש לשים לב אל כך, שאין רש"י רגיל להביא פסוק כראיה מנביאים ומכתובים או אם יש בידו להביא ראיה מן התורה עצמה. ואם מביא הוא ראיה "ממרחקים", משמע שאין הפסוק "הקרוב", היינו הפסוק הנמצא בתורה, או אפילו הפסוק הנמצא בסמוך, באותו חומש, מתאים – מאיזו סיבה – לצורך אותה ראיה שלשמה מובא הפסוק הכתוב.

(ועיין רש"י:

בראשית פרק כ"ג פסוק ח':

ד"ה ופגעו לי: לשון בקשה כמו (רות א) אל תפגעי בי.

 שהביא ראיה מרות ולא מבראשית כ"א.
פרק מ"ו פסוק כ"ט:

ד"ה ויבך על צווארו: לשון הרבות בכיה וכן (איוב לד) כי לא על איש ישים עוד לשון רבוי הוא אינו שם עליו עילות נוספות על חטאיו אף כאן הרבה והוסיף בבכי יותר על הרגיל אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע.

שהביא ראייתו מאיוב! ועיין גיליון ויגש תשי"ח.

במדבר פרק א' פסוק נ':

ד"ה ואתה הפקד: כתרגומו מני לשון מנוי שררה על דבר שהוא ממונה עליו כמו (אסתר ב) ויפקד המלך פקידים.

שהביא ראייתו ממגילת אסתר ולא הביאה מספר בראשית מ"א).