שבת

יש לפתוח בכך שנזכר עניין השבת פעמיים בתוך פרשות המשכן. בפרשת כי-תשא בסוף כל פרטי הבניין, ואילו בפרשתנו הוזכרו איסורי מלאכה בשבת לפני הצו לעשיית המשכן.

את הסיבה לשינוי מקום זה יש לחפש באופיים השונה שבין שתי הפרשיות. תרומה – תצוה – כי-תשא עוסקות במתן הצו למשה. ויקהל במסירת הצווים ע"י משה לעם, לכן גם הדגשה על כל הצדדים הטכניים, שאינם מוזכרים בפרשיות תרומה – תצוה. לכן גם הועמד איסור עבודת בניין המשכן בשבת לפני כל פרטי העשייה.

בדיני דחייה עוסקות שאלות ב' ו-ג'. שבת דוחה את מלאכת המשכן ואין מלאכת המשכן דוחה את השבת. מניין שכך הוא? שאלה ב' עוסקת בצד הפורמלי של שאלה זו, ו-ג' בצד הרעיוני. וקודמת הבנת הצד הפורמלי לצד הרעיוני, לטעמו של דבר.

ל-ב' יש לצרף את ויקרא י"ט, ל':

"אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ"

רש"י:

ד"ה ומקדשי תיראו: … ואע"פ שאני מזהירכם על המקדש "את שבתותי תשמורו" - אין בנין בית המקדש דוחה שבת.

כדי להוכיח: ראשון דוחה שני. ועתה נשאלת השאלה לא על מקומנו ולא על ויקרא י"ט ל', כי אם על י"ט ג'! יעויין ברש"י שם.

חשובה יותר היא כמובן השאלה על הטעם הפנימי. אברבנאל מסתפק בכך שמדגיש את נחיצות ההודעה, שאין מלאכת המשכן דוחה שבת. לדעתו הדעת נותנת שדווקא תדחה השבת מפני מלאכת המשכן, מפני שלדעתו העשייה יש בה יותר כח להזכיר, לסמל, להגשים רעיון מאשר אי העשייה. וכן נראה לו שדבר שבמראה עניים, בנין התופש מקום בחלל יש בכוחו יותר לסמל, להזכיר, להעיד מאשר דבר שבזמן, שאינו נתפש לחושים, ואילו מנוגדת לזה היא דעתו של השל.

לדבריו אלה יש להוסיף שה' הוא שקידש את השבת ואילו את המקדש לא קידש ה' כי אם משה, במדבר ז' א:

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ"* )

על המורה להבליט ולהדגיש: השבת אינה קשורה בתנאי עונה (כחגי קציר ובציר) ולא בחוקות השמים, כראשי חדשים, היא נקבעה עם בריאת העולם והיא אינה תלויה בחוקי הבריאה. היא קביעה "מלאכותית" לגמרי, למעלה מתהליכי הטבע ומצרכי בני אדם. ואם יטען הטוען – וברור שהתלמידים יטענו – שאין היא נוחה ומתאימה לנוחיותנו, יש להדגיש שמטרתה היא לקדשנו ("קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְוֹתֶךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ. … וְהַנְחִילֵנוּ … שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ") ואין תכליתה להרבות נוחיותנו.

מכאן המעבר לשאלה ה שיש בה כדי להלחם בטענות האוויליות שנאסרה ההבערה רק משום ש"פעם", ש'אז' היתה זו עבודה קשה, ואילו היום מאחר שהודות להישגי הציביליזציה המודרנית (כגפרור!) אין בה עבודה קשה – הרי אין טעם באיסור ההבערה. (הסבר זה מושמע לא אחת עוד היום בבתי ספר כלליים). ויש לגאול את משמעותה של איסור מלאכה מן הזיהוי עם מנוחה "מעבודה קשה" – מושג חסר משמעות לחלוטין, (כי מה שקשה לזה – קל לזה!). זיהוי מלאכה עם עבודה קשה אין לו כל סימוכין בכל התורה ואין להביא ראיה משום מקום על אף הימצאותה של מלאכה במקרא כמאתיים פעם, במקום מושג זה של "עבודה קשה" יש להבהיר – למה שרומז ספורנו בשאלה ה את המושג "תיקון" ו"קלקול". (עיין: משנה, מסכת שבת פרק י"ב משניות א-ב ופרק י"ג משנה ג) והקורא גרמנית ימצא בדברי רש"ר הירש לשמות פרק כ' פסוק י' ד"ה לא תעשה כל מלאכה – דברים מבהירים ומסבירים בעניין זה.

--------------------------------------------------------------------------------

*) ויובאו כאן דבריו בסיום הפרק הראשון עמ' 10 שם בלשונו:

The meaning of the Sabbath is to celebrate time rather than space. Six days a week we live under the tyranny of things of space; on the Sabbath we try to become attuned to holiness in time. It is a day on which we are called upon to share in what is eternal in time, to turn from the results of creation to the mystery of creation; from the world of creation to the creation of world.