המשכן

פרשה זו היא הראשונה מבין חמש פרשיות אחרונות של ספר שמות העוסקות במעשה המשכן (ארבע פרשיות עוסקות בו בשלמותן, פרשת כי-תשא בחלקה). על המורה יקשה מאוד ללמד פרשיות אלה ולענין בהם את התלמידים.

המורה יוכל ללכת כאן באחת משתי הדרכים:

א. יוכל הוא להסתפק בכך שיסביר את העשייה על פי הנאמר בכתוב, לחפש אחר הוראתן של מילים זרות, טכניות, להשתדל להבהיר לעצמו ולתלמידיו את מבנה המשכן ואת מבנה הכלים מבחינת צורתן, גודלן, חומרן, עד כמה שזה מתפרש מתוך הכתוב - מבלי שיחפש אחר טעמים למשכן ולכלים בכלל, או לטעמים לפרטי העשייה (למה מחומר זה? למה בגודל זה? מה מטרת צורה זו, מספרי החלקים, המידות הנדרשות?)

בדרך זו הלכו רש"י ורשב"ם. רשב"ם (בהוצאת רוזין, ואינו בחומשים שלנו) אף מקדים הקדמה קצרה לפירושו לפרשיות אלה:

"פרשיות המשכן, חושן ואפוד - אם אקצר בפירושן יימצא בפירושי רבינו שלמה, אבי אמי זצ"ל".

רש"י עצמו נמנע מלהביא מדרשים המבארים טעמי המצוות, נמנע מלדבר על משמעותם הסמלית, הפנימית של כלי המשכן.

ב. אם יבחר המורה בדרך השניה - היא דרך הסבר משמעות המצוות האלה בדרך פענוח האלגוריות המשוערות, המונחות ביסודם של פרטי המשכן: האוהל, הכלים, בגדי הכהנים וכו'. יוכל להשתמש בכמה ממפרשינו שידם רב להם בדרך פרשנות זו: האלשיך, אברבנאל, בעל העקידה, וקרוב לזמננו רש"ר הירש והמלבי"ם, שהרבו לעסוק בפירוש אליגורי למשכן לכל פרטיו.

פירושים מסוג זה הבאנו בגיליונות השנים הקודמות לפרשת תרומה ותצוה. בשנים: תש"ג, ותשי"ג: ארון, בדיו, ושולחן. בשנת תש"ד, תש"ה מנורה; תש"י הכרובים.

המורה ההולך בדרך הראשונה – בייחוד המורה למבוגרים, אך גם לנוער – ירגיש שחסרה התעניינות בהעדר חומר למחשבה עיונית; המורה ההולך בדרך השניה ירגיש בודאי אי סיפוק בפרשנות אליגורית זו הנראית שרירותית מאוד, נטולת כל הכרח פרשני, בלי כל ראיות מן הכתוב, ובפרט כשההסברים באים לתת משמעות לכל פרט מפרטי הכלים, אפילו למידות לציפוי הכלים, לכל פרטי העשיה. ועיין לזה בדברי הרמב"ם במו"נ ג' כ"ו שהובאו בגיליון תשט"ו.

הפעם הלכנו בדרך אחרת, על-פי בובר רוזנצוויג, בדרך המובילה אף היא למשמעותה הפנימית של מצוות עשיית המשכן, אך לא בהסתמכנו על משענת האליגוריה, כי אם על רמזי הכתובים בלבד, כי ידוע לנו, שאין התורה מגלה – בהרבה מקרים – את משמעותה של מצווה בדיבורים ישירים, על דרך של הסבר עיוני, אלא מעמידה אותה לפנינו על ידי חזרות של מילים וצירופי מילים. כבר חז"ל הורונו את חשיבותם של כל אלה, והורונו גם להבין את ההקבלות שבין שני מקומות דומים, או בין שתי מילות מפתח המופיעות אפילו במקומות מרוחקים זה מזה.

להקבלה שבנקודה 2 נוסיף עוד דברי הסבר הלקוחים מן הספר המצוין בראש הגיליון:

שלוש פעמים חוזרת צורת ההופעל של הפועל "ראה" (כ"ה, מ: "בתבניתם אשר אתה מראה בהר"; כ"ו, ל: "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר"; כ"ז, ח: "כאשר הראה אותך בהר, כן יעשו"), להודיענו עד כמה הוחדר המראה הגדול של תבנית המשכן לתודעתו של משה על מנת שיעשה כמוהו, כתבניתו, עלי אדמות. היכן ומתי הוראה משה תבנית זו? המקום נאמר בכל אחד מן הפסוקים הנ"ל: "בהר", אך לא נאמר הזמן בו הוראה, בו נקרא להר. והנה יתפרש הדבר מתוך ההקבלה שבין שמות כ', י"א ובין שמות כ"ד, ט"ז): בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ; את המשכן ואת כליו הטיל על האדם לעשותו, אבל את תבניתו עשה ה' בששת ימים, וביום השביעי קרא למשה, ומשה הוראה את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו.