"לא תהיה אחרי רבים לרעות"+הפטרה

הקדשנו את כל הגיליון לפסוק אחד בלבד, שהוא קשה הן כפי פשוטו והן כפי מדרש חכמינו.

פתחנו בלימוד הפסוק כפי שנתפרש על פי מדרש הלכה ורק בשאלה ד הבאנו את פירוש רש"י החולק כאן על מדרש חכמים, אשר לפי דעתו אינם מיישבים את לשון הפסוק על אופניו.

המורה יוכל ללכת גם בדרך הפוכה ולפתוח בפירושו של רש"י לפי פשוטו.

יש להסביר בראש וראשונה שלפי פשוטו - כפי שהבינו רש"י וכן הרשב"ם - מתחלק פסוקנו לשניים וכפי מדרש חכמים מתחלק פסוקנו לשלושה חלקים:                                                

(דברי הרשב"ם מסכימים בעיקרם עם רש"י, אלא שמוסיפים עוד אזהרה בסוף:

ד"ה לא תהיה אחרי רבים לרעות: אם הם דנים שלא כדין לפי דעתך, ואע"פ שלא יאמינו לך כי אם למרובים.ולא תענה על דברי ריב לנטות אחרי רבים להטות משפט, ואפילו כשהם מזכים אדם ופוטרים ממיתה).

בחלקו הראשון של הפסוק יש להבין תחילה את משמעות המושג "לרעות" לפי פשוטו ולפי מדרש חז"ל (א1, ד3). לפי חז"ל המשמעות היא: דנים לחיוב – מרשיעים אותו, (ובדין נפשות הכתוב מדבר) ואילו לפי רש"י כפשוטו המשמעות היא לרעות מנקודת ראות האמת המוחלטת – פסק דין בלתי נכון, בין אם הוא לטובה בין אם הוא לרעה.

יש להבליט את הרעיון המודגש בדברי רש"י – שאין על האדם להתחמק מאחריות אישית, שאין על הדיין להמנע מהביע את דעתו גם נגד הרבים, גם במקום שידוע וברור שלא תתקבל דעתו, גם אם ברור לו שהוא רק ישניא עצמו על אותם רבים באשר אינו "משתף פעולה" איתם ובין כך ובין כך לא יתקן שום דבר ולא יועיל – כי דעתו לא תתקבל – ואפילו הכי יש לו לומר את הנראה בעיניו, - וקולר יהיה תלוי בצוואר הרבים. וככה פירשו קאסוטו, אלא שהוא אינו מייחס פסוקנו לדיין דווקא.

קאסוטו, פירוש על ספר שמות (עמ' 206):

אם אתה רואה רבים נוטים בדעותיהם או במעשיהם לדין לא צודק, אל תלך בדרך איתם, אפילו הם הרוב המכריע; ותתאמץ לשחות נגד הזרם אם כיוון הזרם הוא לרעות.

האיסור להעלים את דעתו האמיתית קיים גם אם הדיין נמנע מתת דעתו לא מפחד מפני הרבים הרשעים, אלא גם אם הוא נמנע מתוך התחשבות בדעת חברו הגדול ממנו או הגדול בעיניו (שאלה ג).

וזהו גם הטעם של "מתחילין מן הצד, כדי שלא יגרר הקטן אחר דעת גדולים" (שאלה ב1).

אם ישתוממו תלמידים על שרש"י מפרש כאן את הפסוק נגד ההלכה, יאמר להם המורה שדווקא חכמי צרפת אשר השקפתם התלמודית היתה כל כך עמוקה ומבוססת לא השתדלו ולא היו זקוקים להשתדל לבסס תורה שבעל פה על תורה שבכתב דווקא, דהיינו על דיוקי לשון בפסוקים (וראה רשב"ם שהוא מבעלי התוספות, לשמות יג, ט ד"ה לאות על ידך).

דווקא בפרשתנו מצינו עוד מקומות בהם מפרש רש"י נגד פירוש רבותינו:

פרק כ"ב, ח':

ד"ה אשר יאמר כי הוא זה: לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו הרי הוא אצלך עד הדיינין יבא דבר שניהם ויחקרו את העדות אם כשרים הם וירשיעוהו לשומר זה ישלם שנים ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממין ישלמו הם שנים לשומר.
ורז"ל דרשו כי הוא זה ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת לומר לך כך וכך אני חייב לך והמותר נגנב ממני (ב"ק קו).

ובפרשת בשלח, פרק ט"ז, כ"ט:

ד"ה אל יצא איש ממקומו: אלו אלפים אמה של תחום שבת ולא במפורש, שאין תחומין אלא מדברי סופרים, ועיקרו של מקרא על לוקטי המן נאמר.