בחירת ישראל וקבלת התורה

במרכזו של פרק זה (י"ט) הקודם לעשרת הדברות, עומד רעיון בחירת ישראל (פסוקים ד-ה). בקבוצת לומדים מתקדמת אפשר להתחיל כאן בשאלה א שבגיליון יתרו תש"ג ובמקומות המסומנים שם מתוך הכוזרי.

לשאלה א שבגיליוננו רצוי שיתכונן המורה על פי המאמר של פרופ' יצחק היינמן ב"סיני" שסומן שם. על המורה להסביר לתלמידיו – ובכל הגילים – שאין "הבחירה" מתן זכויות חומריות ואין מטרתה להרבות גאוה והתרברבות של הנבחרים – תפישה מוטעית זו שנלחמו בה הנביאים ושאעפ"כ התמידה בהשקפה העממית של עמנו בכל הדורות. וכאן אל יוותר המורה מלפתוח לפני תלמידיו את דברי עמוס ג, א-ב,

עמוס פרק ג, א-ב

"שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם"

כדי להראות שהנביא נלחם נגד התפארות העם אשר (כדברי בובר):

"סבר וקבל מיעודו הקדוש המוטל עליו רק את תביעתו לפרנסה היסטורית".

יש לעמוד על כך שהבחירה היא במובן ידוע בחירה על תנאי (וכן נאמר בפסוק ה: ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ.) אם כי לא תופר הברית לעולם כפי שהובטח לנו בויקרא:

ויקרא פרק כו, מ"ד

"וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיהֶם"

מדריך נוער ומורה צעיר ימצא סיכום קצר וקל להבנה בספרו היפה של דב רפל "בין ישראל לעמים" (בהוצאת המחלקה לעניני נוער והחלוץ, המדור הדתי, עמודים 8 – 11 ). וכן ייטיב המורה לעיין בדברי הספורנו לפסוקים ה-ו של פרקנו. (ועיינו גם בגיליון יתרו תש"י שאלה ג).

ספורנו, פרק יט פסוק ה:

ד"ה ועתה אם שמוע תשמעו בקולי: לקבל עליכם התורה והמצוה: ושמרתם את בריתי: הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע כאמרו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה באופן שלא אצטרך לעשות לכם כמו שעשיתי למצרים.

ד"ה והייתם לי סגלה מכל העמים: אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות): "חביב אדם שנברא בצלם" מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם.

ד"ה כי לי כל הארץ: וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק.

פסוק ו:

ד"ה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים: ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם ה', ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני ה' תקראו וכאמרו כי מציון תצא תורה.

ד"ה וגוי קדוש: בלתי נפסדים, אבל תהיו קיימים לעד באיש, כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ואז"ל (סנהדרין פרק חלק) מה קדוש לעולם קיים, אף הם לעולם קיימים. וזה כי אמנם היתה כונת הא-ל יתברך במתן תורה לתת להם אז כל הטוב העתיד, לולי השחיתו דרכם בעגל, כאמרו אז ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב.

אחרי העיון והדיון ברעיון המרכזי של פרקנו יש לשוב ולעיין בו בפרוטרוט. טוב במקרה זה להפסיק את השיחה בקריאה שניה של פסוקים א-ח של פרקנו אשר בהם עוסק גיליוננו בעיקרו.

על רש"י לפסוק ב (שאלה ב-1) יש להתעכב ויש לבארו מבחינתו החיצונית – החילוף בין לשון רבים ללשון יחיד, הנותן דחיפה לדרשן לדרוש – והן מבחינתו הפנימית, רעיון השלום והאחווה. כדאי להשוות דברי רש"י אלה למקורם במדרש ויקרא רבה ט, ט:

חזקיה אמר חורי: גדול השלום, שבכל המסעות כתיב (במדבר לג) "ויסעו" "ויחנו", נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני - נעשו כולם חנייה אחת. הדא דכתיב: (שמות יט): ויחן שם ישראל. ויחנו שם בני ישראל - אין כתיב כאן, אלא, ויחן שם ישראל. אמר הקב"ה: הרי שעה שאני נותן תורה לבני.

יש לעמוד כאן על דרכו של רש"י בעיבוד מקורותיו. קיצורו, השמטת מוסר ההשכל ("גדול השלום"), שעל הלומד להבינו מעצמו, ההשתעבדות לפסוק ולצרכיו הפרשניים בלבד.

(כדאי להראות שתשומת לב כזו לשינויים קטנטנים בין לשון רבים ללשון יחיד בנשוא המייחס לשם עצם קיבוצי, אשר שם גם הרבים וגם היחיד מתאימים ע"פ הדקדוק – שתשומת לב כזו היא עניין של שיטה ולא של הערה מקרית. יש להראות לתלמידים שרש"י הלך בדרך זו גם בשמות יד, י ד"ה מצרים נוסע; גם ב במדבר לב, כה ויאמר בני גד ובני ראובן, לעומת: ויאמרו בפסוקים ב, ה, ט"ז; ועיין רש"י כה ד"ה ויאמר).

לשאלה ב2 יש לצאת מן הדחיפה החיצונית לשונית שבפסוק ורק אחר כך יש לברר את הרעיון לכל עומקו. מילת הגוף (אני, אתה, הוא, אנחנו, אתם) בזמן עבר הוא ייתור בולט. (אם כי בדיבור המשובש שבעברית היום יומית שלנו הוא נהוג, אשר על כן לא מורגשת לנו כל כך הזרות שבצרוף: "אתם ראיתם".) ובהרבה מקומות ברש"י נראה שהוא דורשו למיעוטי משהו אחר.

לשאלה ב3 יש להשוות רש"י דברים יא, יג ד"ה והיה אם שמע תשמעו… שגם שם משתמש המדרש באותה דרך לדרוש את צורת הפועל "שמע תשמע" כתנאי ותוצאה, והרעיון אחד הוא.

לשאלה ב4 יש להעמידה בסוף השיעור מפני שיש בדברי המדרש רעיון בעל חשיבות עקרונית לגבי לימוד התורה, לימוד זה הצריך להקיף את כל הגילים, כל החוגים, בעלי כל דרגות ההשכלה וההבנה – והתורה שניתנה, הן אחת היא! אלא שהקול יוצא לפי כוחו של כל אחד ובכח שכל אחד ואחד יכול לסבול.

יש להדגיש רעיון זה ביחוד אצל הצעירים הבטוחים שתפישתם הסובייקטיבית היא היא היחידה האפשרית ותורה זו הנשמעת להם בקול שהם יכולים לסבול היא היא התורה היחידה ואין עמה קול בכח חזק יותר. יפה הסביר טעות זו הרב קוק במאמרו "שיר השירים" (הודפס לאחרונה במעינות ג "פסח"):

"מה נמוכים הם הגמדים שהם גם כן בעלי עינים טרוטות הזוחלים סביב לשדרת האבנים התחתונה של מגדל עפל ורושמים את קומתו אשר לעב תגיע, רק כדי תנופת ידם הקצרה ומעוף עינם הכהה. ואם מראש מגדל עפל יוגד להם שרואים את הכוכב מלא יפעה והוד אז מיד יחליטו כמה נמוך הוא הכוכב הנהדר".

ויזהר המורה ויזהיר תלמידיו מפני טעות זו, ויזכור תמיד ש"האלוקים יעננו בקול" – בקול שלפי כוחו של כל אחד ואחד.