הפטרה

גיליון זה הקדשנו כולו להפטרה, מפני גודל חשיבות הפרק הזה והשאלות המרובות הקשות הכרוכות בו.

ודאי ישאלו התלמידים למה לא באה נבואה זו בראש הספר, כמו שבאו חזיונות דומים לכך בראש ספרי הנביאים בפרק א דירמיהו, ופרקים א-ב דיחזקאל. כתשובה לשאלה זו נביא בזה דברי שד"ל (מאחר שפירושו לישעיהו היום יקר המציאות מאד):

הנבואה הזאת אמרה ישעיה אל העם אחרי הנבואות הקודמות, אף על פי שהיתה אליו המראה הזאת כעשרים שנה קודם לכן, ולזה אמר בשנת מות אף על פי שבשעת המראה עדיין לא מת המלך (כי ישעיה התחיל להינבא בימי עוזיה), אך עתה כשהגידה אל העם כבר מת (עוזיה).
והמכוון בסיפור המראה הזאת אל העם הוא כלפי מה שלא היו מאמינים בדבריו, והיו אומרים: "ימהר יחישה מעשהו…" (ה, יט), הגיד להם כי מאז כשקראו הא-ל ללכת בשליחותו, כבר הודיעו שלא יאמינו לדבריו, ושזה אמנם לרע להם (פסוקים ט-י). והנה הדבר מובן מאליו כי כשבאה אליו הנבואה הזאת, לא היה אפשר לו שיגיד אותה אל העם, שאם כן לא יהיה מקום שיוכיחם עוד, מאחר שהוא יודע שלא יקבלו דבריו, על כן שמר הדבר בלבו כעשרים שנה, וכשראה אותם מלעיגים על דבריו הגיד להם כי עוונותיהם הטו אלה, שננעלו שערי תשובה בפניהם, כי כבר נגזרה עליהם הפורענות.
וגעזעניוס כתב שיש דמיון רב בין המראה השאת ומראות ירמיהו ויחזקאל בתחילת נבואותיהם, וכוונתו לומר שאינם אלא סיפורים בדויים, ושהיו הנביאים לוקחים הסיפורים זה מזה כדרך שהמשוררים עושים. ובאמת כך היו עושים לפעמים נביאי השקר, אבל מה לתבן את הבר? ומי שלא יחפוץ להטעות את עצמו הלא יראה כי מראות שלושת הנביאים האלה אינן לקוחות זו מזו, כי הנה ישעיה אמר הנני שלחני (פסוק ח), וירמיהו בהפך, היה מסרב ואמר "הנה לא ידעתי דבר" (א, ו). ומה שכתוב בירמיהו "וישלח ה' את ידו ויגע על פי" (א, ט), הוא לתת כח הדיבור בפיו, אבל ויגע על פי האמור בישעיהו (פסוק ז) עניין אחר הוא...
אבל האמת הוא כי כל נביא הגיד מה שראה במראה נבואתו, וסיפורי נביאי ה' אינם בדויים ולא גנובים. אף על פי שבדיבורם היו משתמשים לפעמים במליצות הנביאים והמשוררים שהיו לפניהם, שהיו חקוקות בזכרונם...

בתחילת דבריו שהעתקנום בזה יש תשובה לשאלה הנ"ל, בסוף דבריו נוגע הוא בשאלתנו האחרונה שבגיליון (ח) והולך הוא כאן בעקבות הרמב"ם, (אבל בפירושו לפרק בהגיעו לפסוקים ט–י פירשו פירוש אחר). וכן יש בדבריו על הדמיון והשוני שבדברי הנביאים גם מעין מבוא לשאלה ב שבגיליוננו. על המורה לא להסתפק בכך להראות מקומות דומים ומקבילים בדברי הנביאים, ואין על שיעור מעמיק ללכת בדרכי חידוני תנ"ך המסתפקים בשאלת "תן שני מקומות שבהם..."), אלא צריך להשתדל להסביר כל שוני, סגנוני או ענייני, מתוך מגמת הפרק כולו, מתוך ההבדל הרעיוני.

לשאלות ג-ד יש להסביר לתלמידים עד כמה נזהר הנביא מלתאר בחזונו את מי שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף - ורק את סביבתו העז לתאר.

לשאלה ה שהיא קשה ביותר נביא בזה את דברי בובר מתוך ספרו "תורת הנביאים" (עמ' 119):

מילת "קדוש" זהו מושג שאין להשיגו, אם אין הגבלת משמעותו בצדו. "קדוש" פירושו עד גלות בבל - מופרש ולא מופרד. מופרש ואף על פי כן הוא בתוך העם, מופרש – ומקרין. כאן, בכפילות זו של התבודדות והתקשרות כאחת מקור התוקף המיוחד המתבטא במושג זה: ה' הוא תקיף-העולם, תקיף מוחלט, על שום שהוא נפרש בהחלט מן העולם, אבל אינו נטול כלל ממנו.
ודווקא משום כך נותן מושג זה את האפשרות להביע על ידו דרישה חדשה ועליונה, היינו זו של הידמות לא-לוהים: שישראל יהיה קדוש כשם שא-לוהיו קדוש... על ישראל להיות לבדד אבל לא כדי להנטל מעולם הגויים אלא כדי להשפיע עליהם דרך הקרנה באורח חייו.