נביא שקר

לפני גשת הלומדים לפתור את שאלות הגיליון עליהם להסתכל תחילה בקטע כולו (י"ג ב-ו) ולבחון מה מקומו בתוך הפרשה, מה קשריו לנאמר לפניו ולנאמר אחריו. בפרק י"ב, כט-לא הוזהרנו בפני השפעות הגויים אשר ארצותיהם נבוא לרשת. בפרקנו הוזהרנו בפני השפעות בפני השפעות של מסיתים ומדיחים מבפנים.

נתקשו פרשנים אם יש לראות את פרק י"ג פסוק א' בסיום של הפסוקים הקודמים לו או כפתיחה לבאות.
ועיין ברמב"ן פרק י"ב פסוק ל' ד"ה השמר לך פן תנקש.
וכן ספורנו פרק י"ג פסוק א' ד"ה לא תוסף עליו.
ונראה שצדקו אלה המפרשים י"ג א כסיום כל הקודם. וכן גם קבעו מסדרי הפרשיות.

מי"ג פסוק ב' עד י"ג פסוק י"ט נושא אחד לפנינו, כאמור, המסית בשלוש צורות ואופנים. גיליוננו מוקדש רק לראשון, ל"נביא" הקורא לך בשם ה' לעבוד ע"ז.

לשאלה א 1 אם המדובר כאן בנביא אמת או בנביא שקר יש להוסיף עוד את דעת הרמב"ן במקומנו ד"ה ונתן אליך אות או מופת, ובייחוד החל מן:

"והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצוה לעבוד ע"ז על דרך הפשט נביא ע"ז הוא, שיאמר: צלם פעור שלחנו אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו כך וכך, והוא שאמר בו הכתוב (י"ח, כ) "ואשר ידבר בשם אלוהים אחרים ומת..."
אבל העולה בזה מדברי רבותינו, כי זה הנביא הנזכר בכאן, מתנבא בשם ה', יאמר: ה' שלחנו שתעבדו לפעור כי היה שותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל אלוהים לפניו ורוצה שיעבדוהו. והם ז"ל (=חז"ל) הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז שעה אחת בלבד, כגון שיאמר: עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני, כי כן הרצון לפני ה' הנכבד – הוא חייב מיתה, וזה כפשוטו של מקרא.
והנה צוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז כלל ולא נביט באותות ומופתים שיעשה... עד סוף דבריו".

והנה הקושי העיקר הוא: אם נביא שקר הוא - כדעת רוב המפרשים, איך יתקיימו אותותיו?

שלוש הדעות המובאות כאן יש להבין מעלתן של כל אחת. רואים אנו גם בדברי ר' עקיבא וגם בדברי אברבנאל את ההתלבטויות שבהם התלבטו בשאלה זו, היתכן שיתן ה' סיוע למסיתים ויעשה על ידם אות ומופת? (אין להיכנס עם התלמידים לברור ההבדל שבין "אות ומופת" כי גם לדעת המפרשים קשה מאוד לתחום בין שניהם, ובספרי נאמר:

"אות הוא מופת ומופת הוא אות"

 אלא שדברה התורה בשתי לשונות).

ויש לעמוד עם תלמידים על כך, כיצד מזדעזע ר' עקיבא בפני אפשרות כזאת ("חס ושלום שיעמיד הקב"ה חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעכו"ם") ומוצא לו מוצא מוזר שאינו מתקבל על לשון הכתוב (שאלה א 2) וכיצד מזדעזע אברבנאל בפני האפשרות שמציע לו ר' עקיבא ("וחלילה לנו שנאמן").

הרעיון העיקרי שיש לעמוד עם תלמידים כצעירים כזקנים בלימוד פרשה זו הוא כי אין ההצלחה העלולה להאיר פנים והמאירה לעיתים קרובות פנים לרשעים, לשקרנית, לבדאים, לתועמלני שקר ולמפיצי תורות שקר, סימן בוחן כהוכחה לאמת.

אין הפרש אם ההצלחה היא בגבולות החוקיות הטבעית המוכרת לנו (ניצחונות במלחמה, כיבושים, עליה כלכלית, עשיית נפשות, רכישת כבוד וכד') או אם ההצלחה מתבטאת בכוחו לשנות חלקיות זו ("אפילו יעמידו חמה ולבנה כוכבים ומזלות"), כי הטבעי והעל-טבעי מעשי ידי ה' המה והצלחת אותו מסית רק בעזרת ה' נעשתה – לנסותנו.

בני אדם – עבדי הזמן – רודפי ההצלחה הם ומי שהשעה משחקת לו הוא דומה עליהם כמי שהאמת אתו. כבר הגר משמשת לנו דוגמא להיקש המוטעה הזה מן ההצלחה על האמת, באמרה לפי רש"י, בראשית ט"ז, ד':

ד"ה ותקל גברתה בעיניה: שרה זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל אותן השנים ואני נתעברתי מביאה ראשונה.
ומה שנאמר כאן בקנה מידה קטן מאשה לאשה על ההצלחה כקריטריון לאמת ולצדק, זה נאמר ונשנה ונאמר בכל הדורות בקנה מידה גדול ולאומי מעם לעם.

ר' אברהם אבן עזרא, בשירו "לבי ובשרי ירננו" מקונן:

ראה לגברת אמת
שפחה נואמת
לא כי בנך המת
ובני החי

וכל זמן שהכנסיה הייתה טוענת טענה זו נגדנו ובכל פעם שהוכרחו רבנינו וגדולינו לעמוד בפני באי כוח הכנסייה ב"ויכוח" (אותם הויכוחים המוזרים אשר לצד אחד מותר לטעון הכל ולצד השני אסור לפגוע ביריב ואסור להטיל דופי באמונתו) נשמעה הטענה: הלוא האותות והמופתים מוכיחים אמיתות אמונתנו, והלוא ההצלחה האירה לנו פנים וממנו דוכסין ואפרכין וממנו שליטי עולם – ואתם מושפלים עד שאול תחתיה – ואם כן לצידנו האמת.

לטענה זו הבאה להוכיח את האמת מתוך ההצלחה יפה היא התשובה בדברי מנדלסון שהובאו בגיליון אשר פולמוסו היה ספיח אחרון לויכוחים הנודעים ההם.

אין, איפוא, לבדוק את דברי הנביא אלא בדיקה "מבפנים" דהיינו אם דבריו סותרים דברי תורה אם לא. ואם סותרים היו דברי תורה אין שום אות ומופת יכול לשמש הוכחה לתורת השקר שבפיו.

בשאלה ב 3 יש לטפל בכובד ראש, יש להבין תחילה שדברי ה' למשה על אודות האותות אשר יעשה לפני העם, עומדים בסתירה גמורה לנאמר כאן.

כדאי גם לעיין לשאלה זו בגיליון שמות תשי"ד.