שלושת האותות + הפטרה
שמות פרק ד, פסוקים א - יא
על המורה לסקור בתחילת שעורו את כל השיחה הארוכה בין ה' לבין משה, על כל חמשת פקפוקיו ורתיעותיו.
"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."
2. פרק ג' פסוק י"ג
"הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם...
וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם?"
"וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי
כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה"
4. פרק ד' פסוק י'
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה... ֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי...
כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"
5. פרק ד' פסוק י"ג
"... שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח"
ויש להבדיל בין הפקפוקים למיניהם.
ב-3 אשר בו פותח הקטע שלו מוקדש גליוננו מתחיל ענין חדש.
למלים "ויען משה ויאמר" מעיר קאסוטו, בפרושו לשמות:
"נוסחה זו לפעמים אינה משמשת רק בהוראת עניה ותשובה פשוטה, אלא באה לסמן הבעת ועיון חדש או יזמה חדשה מפי הדובר. כך הוראתה לפני הנאומים שבספר איוב, וכך הוראתה כאן".
המניעה לא בו, הפעם אין הוא מפקפק באמונת העם בשולח אלא באמתותו של השליח "והן לא יאמינו לי כי יאמר לא נראה אליך ה'".
(ועיין לפסוק זה גליון שמות תשי"ד!!)
כל ההקדמה הזו דרושה, כדי להבין מהו תפקידם של האותות האלה ומה באו לאמת. והלא בפרוש נאמר בדברים י"ג ב'-ו', שאין האות והמופת הוכחה לאמתות דברי הנביא והלא גם נביא שקר יוכל לעשות אות או מופת "ובא האות והמופת". ואיך נתנו למשה כאן אותות לאמת נבואתו? בחברה צעירה יש להסתפק בתשובה פשוטה: כאן בני ישראל עדיין לפני מתן תורה, עדיין שקועים בטומאת מצרים, ואין דרך אחרת לדבר אליהם מאשר באמצעות אותות. ואולם בחברת לומדים מתקדמת יש ללמוד בקשר לשאלה זו את דברי הרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח' ויש בעיקר להתעכב על הדמיון שמדמה הרמב"ם את ההוכחה על פי אותות להוכחת האמת על פי שנים עדים.
העובדה שאותות אלה לא רק נאמרו למשה אלא אף נעשו על ידו כאן, על יד הסנה ושלא בנוכחות ישראל (לא שלשתם – אלא שני הראשונים) – היא שהתמיהה את בעלי המדרש ואת הפרשנים, לא מצינו שיעשה ה' "חזרה" עם נביאיו כשיטיל עליהם לעשות לפני העם פעולות סמליות (כגון שבירת הבקבוק בירמיהו). זהו הדבר שגרם לבעלי המדרש (ובעקבותיהם לרש"י) לראות באותות לא רק אמצעי שכנוע לישראל, אלא גם רמזי תוכחה למשה רבנו על מעוט אמונתו בעם, על הפסימיות שלו לגבם.
בשאלה ב1 אפשר להביא גם את הפסוקים מבראשית י"א ה'; בראשית י"ח כ"א, ולפי פרושו של אבן כספי מתישבים כל הפסוקים האלה.
בשאלה ג2(א) יש להקפיד שיבינו הלומדים גם אם שני מפרשים עוסקים באותו פסוק וגם אם דבריהם קרובים זל"ז, או אין סותרים זל"ז, אין זה אומר ששניהם עוסקים באותו קושי. יתכן ששניהם באים לישב קשיים שונים ואעפ"י שעוסקים הם באותן מלים מתוך הפסוק. במקרה שלנו: אבן-כספי בא לישב את התמיהה שלא נאמר בסוף פסוק ט' 'שהאמינו'... ואילו קאסוטו בא לישב את הקושיה – במה יש יותר כח שכנוע לאות השלישי מאשר לשני האותות הקודמים.
