השירה

הבא ללמד את שירת האזינו – ייטיב לעשות אם יברור לו קטע מתוכה ויתעמק בה, כי היא עשירה כ"כ בקשיים רעיוניים ולשוניים, עד שלימוד השירה כולה בשיעור של שבת לא יוכל להימנע משטחיות גמורה ולא יתן ללומד כל טעם בעומקה וגודלה של שירה זו. לכן מוטב להתעמק בשניים-שלושה פסוקים ולהתבשם מהם, מאשר לרפרף על פני כולה.

אבל רצוי לפתוח את השיעור בסקירה על פני השירה כולה, מבנה ומגמתה. במבנה השירה עסקנו כבר בגיליונות האזינו תש"ו, תש"ז, תשי"ח – הבאנו והשווינו חלוקות שונות של שירתנו, ביניהן החלוקה המוצעת ע"י אברבנאל, המוצעת ע"י בובר-רוזנצווייג בתרגומם, וכן חלוקה מעניינת מאד של א' רוזנטל במאמרו, על מבנה שירת האזינו ב"ישורון" כרך ב' 1915 (בגרמנית).

הסקירה הכללית לשירתנו שניתנה בפרשנותנו היא זו של הרמב"ן, בסוף פירושו לשירה. (הבאנוה בגיליון האזינו תשי"ח), והוא הולך בעקבות ספרי:

גדולה שירה זו שיש בה עכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא.

והרמב"ן מראה כיצד מקיפה השירה את כל הקורות אותנו עד לאחרית הימים. (תפישה אחרת לגמרי ניתנה לשירה כעת ע"י דב רפל במאמרו החשוב "שירת האזינו"[1], החולק על תפישת פרשנינו, וכדאי ללומדים לקרוא אותה בעיון.)

אבן כספי מצמצם את היקף השירה לתקופה אחת בלבד.

כל אחת מן התפישות מותנית כמובן בפירוש הניתן בייחוד לפסוקים האחרונים של שירתנו, אשר בהם עוסק גיליוננו השנה. פירושו של רש"י לפסוקים האחרונים מעניין הוא ביותר, נותן הוא את תפישתו ואח"כ את תפישת ר' יהודה ואת תפישת ר' נחמיה השונות זו מזו. ומעניין שרש"י לא פירש כאחד מהם אלא פירש בדרך שלישית. (לשתי התפישות של ר' יהודה ור' נחמיה עיין גיליון האזינו תשי"ב!). שונה יהיה פירושה של מילת "כי" (בפסוק ל"ו) ושל מילת "ידין" בהתאם לתפישה הכללית של הפסוקים האחרונים, ומקומנו הוא דוגמה נפלאה של מה שקרוי "מעגל הקסמים ההרמנויטי" שבו תפישת הכלל מסתמכת על תפישת הפרטים, המילים הבודדות וצירופיהן, ותפישת המילים הבודדות והפסוקים מסתמכת על תפישת הכלל, ואי אתה יכול לומר מה קודם, והשווה לדברי רש"י שהובאו בשאלה ב את דבריו בסוף פירושיו לשירה בהביאו את הפירוש השלישי לחלק האחרון של השירה, אליבא דר' נחמיה:

ד"ה כי ידין ה' עמו: בלשון זו משמש "כי ידין" בלשון דהא ואין ידין לשון יסורין אלא כמו: כי יריב את ריבם מיד עושקיהם.

לפי פירוש זה שני חלקי הפסוק "כי ידין ה' עמו / ועל עבדיו יתנחם" שתיהן הולכות בכיוון אחד – ואין בהם פורענות. ושניהם חלים בתקופה שלאחר גמר הפורענות. ואילו לפי פירוש רש"י שהבאנו בגיליוננו הפסוק מתחלק לשתי תקופות: החצי הראשון שייך עדיין לתקופת-הפורעות (או ביתר דיוק לגמר תקופת הפורענות) והחצי השני לתקופת הישועות והנחמות.

וכן גם תרגם בובר: Ya denn richten - .........

והוא מוסיף בהערותיו לרוזנצווייג – שלא יוכל לתרגמו "יריב ריבם" כפי שמתרגמים רוב החדשים:        Recht schafft Er fur sein Volk

מפני שאין הוא מייחס את הפסוקים הקודמים לאומות העולם כי אם לישראל.

בשאלה ג עסקנו בביטוי הסתום מאד "עצור ועזוב". גם כאן התחבטו כל המתרגמים וניסו תרגומים שונים ומשונים. ואחרי כמה נסיונות הציע בובר:

Umschlossenes Verlassenes

ובתשובה להצעתו כתב לו רוזנצוויג:

{חסר}

השאלה החשובה ביותר בגיליוננו היא שאלה ד. לדעת רוב פרשנינו מדובר באחרית בימים – בימות המשיח. ומה שנאמר בישעיהו ב: "ונהרו אליו כל העמים", ומה שנקראו העמים במזמור מ"ז [2] (כל העם תקעו... כי ה' עליון נורא ידבר עמים תחתינו") זהו שנקראו אליו גויים גם כאן. (כמה מכהה שד"ל את זיוה של תמונה עולמית שופעת אור זו) ומענינת כאן ביותר הערתו של רוזנצוויג. בובר הציע לתרגם "הרנינו" = ...sein Volk

ואולם לדעת רוזנצוויג ביטוי כל-כך חזק לרננה היא דרישה חזקה מדי. לאחר שנעשה דין בכל אויבי ה'. לכן הוא מציע מילה פחות "רוננת" אם כי היא שמחה גם היא:

Nach der...

(זו היא דרישה לכבד [או להעריץ] את ישראל ואינה תביעה והפצרה להגשמת צהרת בלפור).

------------------------------------------------------------------------------------

1  "שירת האזינו", בית מקרא, ג' חוברת ל"א, תמוז תשכ"ז, עמודים 3-27.

חשובים ביותר הדיונים בציורים השונים שבשירה וביחוד בלשונות ההגשמה.

2  להבנת משמעות תרועת העמים לה' על כי "ידבר עמים תחתנו", עיין בהסבר היפה והמפורש של כל המזמור מאת מאיר וייס, "מזמור התקיעות", בקובץ הקטן אמנה, הוצאת משרד החינוך והתרבות המחלקה לתרבות תורנית, ער"ה תשט"ז.