יעקב ועשו + הפטרה

הסתפקנו הפעם בשאלה כללית בלבד העוסקת בגישתו העקרונית של הרמב"ן לכמה מסיפורי התורה. אל יסתפק המורה בתשובה הסתמית אשר היא בודאי שגורה על פיהם של הרבה מן הלומדים, שהרמב"ן מפרש כאן את סיפורי התורה על פי הכלל של "מעשה אבות סימן לבנים" – רגילים תלמידים – גם בגיל הנוער וגם בגיל מבוגר ביותר להיגרר אחר נוסחאות מסוימות שקלטו אי פה, אי שם, ולפתור סמלים ובעיות חמורות בהסתמכם על "נוסחה" כזו, או פשוט בהפליטן אותה נוסחה, שקלטו אותה וכפי שקלטוה – וספק הבינוה ועוד יותר ספק אם ירדו לעומקה. וגם לא קל להוכיח להם שלא הבינוה, מאחר שהשתמשו בה במקום הנכון וכתשובה מתאימה ביותר לשאלה הנידונה. אין דרך אחרת מאשר לדרוש מן התלמידים לפרק אותה נוסחה – אשר כל כוחה ויופיה דווקא בקיצורה ובכלליותה – לחלקים. לברר כל אחד מיסודותיה, לדרוש פירוש מדויק למונחיה.

במקרה שלנו:

האם המעשה הוא מעשה שעשהו האב – והאב משמש כאן דוגמא לבנים, או המעשה הוא מעשה שאירע לאב וההשגחה היא שכיוונה אותו שיהא סימן לבנים? ומה מובנו של סימן? האם הכוונה לדוגמא, היינו המעשה הריאלי כפי שנעשה במצב מסוים צריך להיעשות על ידי הבנים לכשיהיו הם במצבים דומים, היינו שעל הבנים ללכת בדרכי האבות ומה שעשו - יעשו הם, ו"הסימן" הוא אפוא – דוגמא? או אם המעשה לא בצורתו הריאלית הוא "הסימן", כי אם במרומז בו, * במה שניתן להיות נלמד מתוכו – ו"הסימן" הוא אפוא – סמל?

יעיין המורה במאמרו של דב רפל "הוראת פרשנות המהר"ל בביה"ס התיכון" מעיינות כרך ו, עמוד 232 (הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, בסוכנות היהודית, ירושלים, תשי"ח) אלא מאחר שדבריו על הרמב"ן אינן אלא הקדמה לעיקר מאמרו העוסק בדרכו של המהר"ל – לכן נקצר ולא ניכנס לבדיקת הסוגים השונים של מעשים וסימנים.

עקרונית יש עוד לשים לב לדברי פרופ' י. היינמן "דרכי אגדה" פרק ד (2 ):

"ששיטה זו לפתור בבנים מה שנאמר באבות יסודה במקרא עצמו: לא פעם יכונו בו קבוצות בני אדם בלשון יחיד. ה"אני" שעליו מדבר האב ומה שנאמר עליו, לאמיתו של דבר נאמר בבניו".

בראשית מו, ד:

בדברי ה' אל יעקב: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" – כאן יעקב לא עלה. מי הוא אפוא זה שהבטיח הקב"ה להעלותו? ודאי שלא גופתו שהועלתה ממצרים אלא ודאי אותו "גוי גדול" אשר הבטיח לו ה' באותו חלום: "כי לגוי גדול אשימך שם". והרי לנו זיהוי האב עם בניו.

אלא ששוב יש להדגיש מה רבה הדרך בין זיהוי זה של אבות ובנים שמביאו פרופ' היינמן מן המקרא עצמו, שבו זוהה יעקב עם בניו, ובין זהוי זה של שימת רווח בין עדר לעדר ובין הרווחה בין גזירות לגזירות (רמב"ן לפסוק ט).

לשאלה ה-3 עיין רמב"ן  

כ"ו, כ ד"ה ויקרא שם הבאר

כ"ט, ב' ד"ה וירא והנה באר בשדה

ועיין גיליון ויצא תש"ד שאלה א 1 – 2.

לשאלה העיקרית לפירוש אברבנאל להפטרתנו ג-1 יש להשוות דבריו לתוכחה דברים כ"ח, ט"ו:

"גם מחכמי האומות ראיתי מי שכתב כן, ואומרו שהתוכחות הראשונות (בפרשת בחקותי) היו על חרבן בבל, ולכן היתה הנחמה באחריתם שהיא פקידת בית שני, אבל הקללות שבזאת הפרשה הם על חרבן בית שני ולא באה עליהם נחמה, לפי שלא תהיה עוד גאולה… הוא אצלי בלתי אמיתי, לפי שאין ראוי שנחשוב שהיו לישראל שתי גלויות, ושלכן היו הבריתות שנים, כאילו הברית הראשון שכרת השי"ת היה על הגלות שנמשך ממנו, והברית השני שכרת משה היה כנגד החרבן וגלות אחר שלא עשה השם יתברך, ואיך נאמר שיעד משה בדבר שלא יעד השי"ת עליו….
ומי האיש בעל שכל יאמין, שיהיה עניין בית שני גאולה שלמה, כי הנה לא היה שם קבוץ גלויות, כי אם אנשים מעט 40000 זכרים שעלו מיהודה ובנימין ומן הנלווים אליהם מבבל, אבל מעמון ומואב ומצרים ויון וצרפת וספרד וארצות המערב שהיו שם יהודים מפוזרים מחורבן בית ראשון, לא עלו לבית שני. כי אם מאותם שהיו בבבל בלבד. וגם לא עלו כל אשר היו בבבל, רק הפסולת שבהם, וגם הם בעלותם לירושלים לא היו בני חורין שמה, כי בהיותם שמה נשתעבדו למדי ופרס, וזמן גדול אחר ליונים, וזמן רב אחר לרומיים, ופעמים היו מורדים בהם ומולכים החשמונאים, ולא מלך עליהם אדם מזרע בית דוד, אשר לו יאתה המלוכה בזמן הגאולה. כי אם הנכרים או הכהנים מבית חשמונאי וזולתם כל מאן דאלים גבר. לא היו בבית שני ארון וכרובים, אורים ותומים, ושכינה נראית, ורוח הקודש, שמן המשחה, ואש מן השמים.
בהיות זה כן, איך נוכל לומר שהיתה שם גאולה ובית מקודש?! אין זה כי אם שנתן ה' אותם לרחמים לפני שוביהם והעיר את רוח כורש לתת להם רשיון לשבת בירושלים ולבנות בית לעבוד שם את ה', ולא לצאת מתחת ידם. כאילו מלך ישמעאל המולך עתה בירושלים היה נותן רשות ליהודים אשר בקצות מלכותו לעלות ולבנות בית לה', בתנאי שיהיו תמיד משועבדים אליו, ולא יהיה מהפלא, אם לקצת ימים ימרדו בו. כן הוא עניין בית שני, אבל תמיד היו בכלל גלות ראשון, אם לא שנקבצו שמה, כמו שנקבצו קהל גדול מהם אחרי חרבנם בביתר ובאלכסנדריה ובשאר הארצות ובנו בית ה', וכמו שבנו אחרי כן בגלות כמה בתי כנסיות, עם היות הבית שבנה הורדוס, אחרי שדמים רבים שפך מחכמי ישראל ומחסידיו, בית יפה בבניינו ועושרו, אבל אין ספק שהורדוס אשר עשאו, היה תמיד משועבד אל הרומאים, ומידם נמלך.
וכל זה יורה, שהגלות הראשון הוא אשר התמיד מיום חרבן בית קדשנו ותפארתנו על יד נבוכדנצר מלך בבל עד היום הזה.
[והנה התוכחות שבאו בתורת כהנים בברית הראשון אין ספק שהן בעצם וראשונה על חרבן בית ראשון לפי שבו התחיל הגלות הזה, אבל גם כן נכלל בהם חרבן בית שני ושאר הצרות שעברו על ישאל בגלות, והכתובים מורים על זה בלי ספק. גם אמר "והשימותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא) לשון רבים … וכן פירש הרלב"ג. ופירוש "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויבכם (שם פסוק לח), על הצרות והרציחות שעברו על ישראל בגלות, שמתו הרבה מהם ברעב ובדבר ובחרב מכלל הרג קהילות קדושות וגירוש היהודים מארץ אנגלטיר"ה, ושאר ארץ המערב, ובפרט גירושים מכל ארץ צרפת, שמתו מהם כפלים מיוצאי מצרים. ומה גם עתה בגירוש גלות ירושלים אשר בספרד שגדל לכל הגירושים "הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו"… ועתה ביאר (משה) שהגלות הוא הראשון שזכר בברית הראשון יכלול חרבן שני הבתים - ראשון ואחרון - שעשו בפקידת בית שני".]

יועמד קטע זה מול פירושו להפטרה ויתברר, מה ראה אברבנאל – בויכוחו עם חכמי הגויים – להקטין את ערכו של בית שני עד כדי השוואת תקופת בית שני עם תקופת אחד המרכזים בגולה ולבלי הוציא תקופה זו (לרבות תקופת העצמאות של מלכות חשמונאי) מכלל גלות – אשר לדעתו רציפותה נמשכת – ללא הפסק – מחורבן בית ראשון ועד היום.

-----------------------------------------------------------------------------------

* לא נראית לנו משום כל אלה הדרך בה הלכו מחברי החוברת "מעשי אבות סימן לבנים" על פי הרמב"ן י. בכרך ומ. ארנד (הוצאת המחלקה לחינוך ותרבות תורניים, בסוכנות היהודית, תשי"ח), שלא תמיד הבחינו בין סוג לסוג, אף נכנסו לפעמים לתחומי ה"נסתר" שבפירושי הרמב"ן אשר הוא עצמו בפירושו לבראשית א. א: "מתרה כל אדם לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי תורה, כי אני מודיעו נאמנה, שלא יושגו דברי ולא יוודעו כלל בשום שכל ובינה זולתי מפי מקובל … והסברא בהן איוולת…".

לעומת זאת ממליץ הוא על פירושיו בנגלה שכתבם "לטובת התלמידים יגיעי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים, למשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים ...יחזו בפירושינו חדושים בפשטים ובמדרשים, יקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים…".