השירה

גם השנה כבשנים קודמות עוסק גיליון האזינו רק בפסוקים מעטים מתוך השירה, כי כל קטע בשירה כל כך עשיר בקשיים רעיוניים ולשוניים ומצד שני כל כך עמוס נכסי שירה והגות עד שאין ללמדה אלא קטעים קטעים, להתעכב על כל פרט. אולם אין לגשת ללמוד פרט אלא אם כן קדמה לו קריאת השירה כולה והתרשמות מכוחה הפיוטי, מה השגב וההוד שבה ותפישת הרעיון המרכזי. וכבר כתבנו בעלון ההדרכה להאזינו אשתקד שאין טוב להשגת מטרה זו מאשר קריאת דברי הרמב"ן, המסכמים את תוכן השירה המובאים בסוף השירה לפסוק מ'-

ד"ה כי אשא אל שמים ידי והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן: ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו ע"ז כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצותיו, ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם, ויבוזו ע"ז שלהם ויבערו אותה ממקומותיהם, וכענין שאמר (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום, אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו בנו כל הרעות האלה, והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם: וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו: והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדבור, כי ביאר להם עניניה הרבים: ואלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית כן, היה ראוי להאמין בה מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלהים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.

ואין זה מקרה יחידי אשר בו נותן הרמב"ן סקירה על פרק שלם או על פרשה שלמה, כי יש בפרושו כמה וכמה מקרים שבהם נותן הוא לא פירוש לדבר אחד מצומצם, ולא פירוש לישוב קושי אחד מקומי בלבד, כי אם לעתים קרובות יכרך כמה וכמה קשיים ותמיהות וסתומות, שבפרק או בפרשה וירפשם יחד על דרך כתיבת "מאמר" או "סקירה". במקומנו דבריו הנם לנו להועיל במדה רבה ביותר, מאחר שבשירה ארוכה כזו, וכאמור עשירה ברעיונות עמוקים ובלשון פיוטיות, יש חשש שמא מרב ראית הפרטים לא יראה הלומד את השירה כולה, את מבניה, את קשור חלקיה קצתם את קצתם, את הרעיון האחד המובע בה והמקשר כל חלקיה.

רצוי שיהיה בידי הלומדים העתק של דברי הרמב"ן בשלמותם (אם אין בידם חומש עם רמב"ן) כי אין ללמד רמב"ן ארוך כזה רק בדרך של קריאת המורה לפני התלמידים. מתוך שמיעה בלבד לא יקלטוהו, כל שכן לא יוכלו לעכלו. אבל אם ניתן הטקסט הזה לידי כל תלמיד – אין טוב ממנו להקדימו ללמוד האזינו. בהביאו את דברי הספרי:

גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא.

הרמב"ן נתן מבנה שקוף לכל השירה. ועל התלמידים למצוא את חלוקת השירה ע"פ ראשי פרקים שנאמרו בדברי הספרי הנ"ל.

ועיינו גיליון האזינו תש"ט-תש"י א' (ושם מובאים גם דברי הבאור הנותנים אף הם מעין סקירה על השירה כולה! עיין שם).

שאלה א' בגיליוננו תהיה קלה וכמעט מובנת מאליה ללומדים אחרי ההקדמה דלעיל, כי גם היא עוסקת במבנה של השירה ומצטמצמת בחלקה הראשון בלבד.

שאלה ב' אינה עוסקת אלא בצד הלשוני – בפירוש מלה, והנה למוד פרשת השבוע, וכן כל למוד תורה אסור לו להפך ללמוד לשון, דקדוק או מחקר בלשני. אמנם אין הבנת השלמות בלי הבנת הפרטים והבנת כל פסוק וכל מילה היא הבונה את הבנת הפרק כולו (אם כי כמובן אף הבנת הפסוקים מתאפשרת רק ע"י הבנת הכלל כולו), אך גם למורה גם לתלמידים יהא הדבר ברור, שפירוש מלים והבהרת צורות דקדוקיות אינו אלא משרת את הענין עצמו שהוא למוד התורה, אינו אלא אמצעי ולעולם לא תכלית. על כן – בכיתות בינוניות או בחוגי מתחילים לעולם אין להאריך בפירושי מילים קשות ואף יש להתנגד לשימוש בדרך שלנו, של הבאת כמה מפרשים שונים בפני התלמידים למבחר, או לפחות לצמצמם שימוש זה ביותר. מוטב שיבחר המורה לו – לפי ראות עיניו מתוך שקולים עניניים ולשוניים – את אחד מן הפירושים, אותו הפירוש הנראה לו ביותר ויביאם לפני התלמיד.

(שלא כדרך אותם פרושים העוסקים בישוב בעיות מוסריות דתיות או פסיכולוגיות או פילוסופיות וכד', ששם הבאת רבוי הדעות של גדולים רק לתועלת היא, היא תפרה את המחשבה, היא תרחיב את האופק).

לכן אין לעסוק בשאלה ב' אלא בין קהל מבין, מתקדם המעונין גם בשאלות לשון גם בשאלות מתודולוגיות על דרך עבודתם של פרשנינו בהגיעם למלה קשה, נדירה, למלה אשר אין לה חבר.

ואולם עיקר הלמוד צריך להיות מופנה לשאלות ג', ד', ה', וכדאי ללמוד את ד' אחרי ה'. כי רק לאחר שיבין הלומד את קושי הפסוק (ה' 1) יבין גם מה מאלץ את רש"י להתרחק מן הפירוש המקובל. שאלה זו (ה' 1) נסח אותה בפשטות בעל עקדת יצחק:                  

"למה יאמרו מצרים" אינה טענה! וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין.

וביתר הרחבה מקשה אותה אברבנאל:

השופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו הגויים בסכלותם ("לו חכמו...") והוא לא יירא מרבבות עם, כי הוא השלם בעצמו, ומה יתן לו ומה יוסיך לו כי יכבדוהו הגויים או בהפך מזה, שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו?

השאלה הזו – אשר בנסוחים שונים שואלים אותה קטן וגדול, (השאלה של "מה איכפת לי" בלשון הילדים) נובעת מתוך הסתכלות חד-צדדית בעולם, מתוך הסתכלות של ראית ה' כרחוק מכל רחוק וכנעלה מכל נעלה, ואינה רואה אותו כקרוב מכל קרוב. יכול המורה ליישב אותה בעזרת דברי הרמב"ן הנ"ל וטוב יעשה להבנת העניין העמוק הזה. אם ישתמש בקטע הבא של ש"י עגנון מתוך "פתיחה לקדיש אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל" (סמוך ונראה עמוד אחרון):

... מלכנו מלך מלכי המלכים הקב"ה מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים. לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים, ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.

לפיכך מתפללים אנו ואומרים על כל מת מישראל – יתגדל ויתקדש שמיה רבא – יגדל כח השם ולא יביא תשות כוח לפניו ית', ויתקדש בעולמות שברא ברצונו ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה – שתתגלה ותתראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קריב, שאם מלכותו גלויה בעולם, שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותשבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם...