הפטרה לשבת שובה

התפילה בפרקנו (פסוקים ג'-ד') אשר מכתיב הנביא לישראל, אשר הוא שם אותם בפיהם, אין דוגמתם באף אחד מספרי הנביאים.

לפי דברי הפסיקתא רבתי דווקא בזה נבדל הושע מכל הנביאים:

"שובה ישראל": כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה, אבל לא כהושע. ירמיהו אמר (פרק ד'): "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב", וישעיה אמר (פרק נ"ה): "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ולא מלמדים את ישראל מה לומר. אבל הושע אמר: "עשו תשובה" ומלמדם מה יפייסו על עצמם. (פרק י"ד): "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אמרו אליו: כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו".

ואפילו מדברי הוידוי שמלמד הנביא הושע עצמו בפרק אחר שונים דברי הוידוי של פסוקנו ועל השוני הזה עומדת שאלה א.

שאלה ב עוסקת בדרגות התשובה, בהבדל שבין תשובת "עד" ותשובת "אל". נביא בזה את דברי הרב קוק מתוך אורות התשובה (פרק י"ז), שהבאנום בגיליון נצבים-וילך תש"ה.           

דברים ל' פסוק ב'

"וְשַׁבְתָּ עַד ה'"

דברים ל' פסוק י'

"כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"

"תחית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה. כשרוצים באמת לשוב, אע"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות, כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו, אע"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם, מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ, אע"פ שאין בכחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש, עד שלא יזוז, מפני העכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עליה רוחנית... וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו, הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה (דברים ל' ב'): "ושבת עד ה' אלוקיך", (דברים ל' י'): "כי תשוב אל ה' אלוקיך", התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כח בשום עכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול יגלה הקדש. וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. תשובה מזהירה תצאה גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה, יגמל זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם".

                            עד כאן דברי הרב קוק זצ"ל

פסוק ג' – תחילת התפילה – מחולק לשלושה חלקים.
לפירוש "כל תשא עון" עיין בגיליון וילך תשכ"ה.
חלקו השני התחבטו פרשנינו בפירושו, מהו "טוב" זה, גם הרד"ק הסס בין שתי אפשרויות.

רד"ק:

ד"ה וקח טוב: וקח דבר (=דבור) טוב או לב טוב.

עד כמה עקמו חוקרי המקרא החדשים לפעמים את הכתובים – אם מתוך אי ידיעת עברית, אם מפני שיצאו מתוך הנחה על דרגתו הנחותה של "הברית הישנה", אם מתוך שנאת ישראל המפעמת גם ביודעין או בלא יודעין, יראה "מתרגום" פסוקנו באחד מן הפירושים המדעיים:

(J.H. Robinson   (1 

אמרו אליו כל (=כלכם)        Sagt zu ihm alle 

תשא אוננו (!!)          nimm fort unsere Not

נקחה טוב     Lass mus empfengen Sutes 

ונשלמה פרי שפתנו     dass wir bezahlen die Frucht underer Lippen  

ובפירושו הוא מוסיף: חלקו השני של פסוק ג' הוא משפט תנאי: "אם נקבל טובות, נשלם עבורם" (!!)

כן נהפכה בידי החוקר, המיישר הדורי לשון המקרא, תפילה זכה לעשיית "עסק". מעניין הוא פירושו של החוקר ר' גורדיס,[2] המפרש על סמך שורש אכדי "טוב" מלשון "דבב" = דבר – קח דבורנו. והוא מסתמך על אונקלוס המתרגם בבראשית ל"ז ויבא יוסף את דבתם – "ואייתי יוסף ית טיבהון". וכן על תרגום יונתן המתרגם משלי י' י"ח ומוציא דבה הוא כסיל – "ומפיק טבא הוא סכלא".

לפי דעת גורדיס* מתפרש באופן זה יפה נחמיה ו' י"ט:

            גם טובותיו היו אומרים לפני ודברי היו מוציאים לו

            גם דבריו היו אומרים לפני ודברי היו מוציאים לו

וגם השבעים תרגמו בפסוק זה "טובותיו" ו"דבריו" באותה מילה (אבל ספק גדול בעיני אם זהו אשר רצה נחמיה לומר).

בשאלות ד ו-ה יש לעמוד במיוחד על עזיבת החטא הגדול של אמירת "אלוהינו למעשה ידנו", אמירה זו היא שורש כל ע"ז, מימי עבודת "עץ ואבן" ועד לכריעה והשתחוויה ולמסירות נפש למכונה בעולם טכנולוגי, לנוחיות הנוצרת ע"י "מעשה ידינו", לאליל "רמת החיים", וכלולה בה כל אמירת "אלוהינו" לפרי רוחנו, לשרירות לבנו, למאוויי חושינו.

------------------------------------------------------------------------------------

[1] Handbuch zum A.J. Jubingen 1938;

וכן הוא גם בתרגום המדעי שהופיע בגטנגן 1944. ורק בפירוש הגדול והמפורט מאד של H.W. Aolff, שהופיע ב-1961, שונה הפירוש ובהשפעת גורדיס תורגם: וקח טוב – Nimm an des Wort.

[2] A. Gordies, The text and meening of Hosea XIV 3

< http://www.jstor.org/view/00424935/ap050017/05a00070/0>