הברכות

אחרי שעסקנו בגיליוננו אשתקד (תשי"ז) במשמעותן של הברכות ובשאלה הגדולה על מה ולמה לא הוזכר בין הברכות גם השכר הרוחני שהוא השכר האמתי ונזכרו רק יעודים גשמיים, יעויין שם.

בגיליוננו עסקנו הפעם רק בדיוק פסוקים ובפרטי דברים מלבד שאלה ראשונה (א') שיש בה ענין כללי. שאלה זו מקשרת תחילת פרקנו לסופו, ומפנה תשומת לב הלומד לכך שאף הקללה מסתיימת בדברי נחמה.

שאלות ב' וג' מטרתן לחנך את הלומד לדיוק בפרטי פסוקים, במלים, בצורות, בצרופי מילים, ביתורי לשון וכדומה.

לשאלה ב' 1 יש לומר שאין רש"י מביא שמא תאמר או "ואם תאמר" לתוך פרושו אלא אם כן אין אפשרות לפרט את הפסוק בהמשך אחד.

ועיין שמות פרק ג' פסוק י':

ד"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה: ואם תאמר מה תועיל והוצא את עמי יועילו דבריך ותוציאם משם.

ועיין במדבר פרק כ"ב פסוק ה':

ד"ה עם יצא ממצרים: ואם תאמר מה מזיקך? הנה כיסה את עין הארץ...

לשאלה ב' 2 יש להעיר: דברי בעל שפתי חכמים: לומר לך דהאי "מכם" אינו כמשמעו אלא "מכם" לשון "מך" כמו "וכי ימוך אחיך" (ויקרא כ"ה ל"ה) – אינם מתקבלים על הדעת ויש לחפש תשובה אחרת לשאלה זו.

שאלה ב' 2 יש ללמוד יחד עם שאלה ג' 4 - יפה ניתן כאן להסביר את אחד מן ההבדלים העקרוניים בין גישתו של רש"י לבין גישתו של ראב"ע. יש להשוות למקומנו את במדבר פרק י"ד פסוק כ"ב

"וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים":

רש"י:    

כששמעו: שנים בים ושנים במן ושנים בשלו (כן צריך לקרא ע"פ הגהה של בעל לבוש האורה ולא כמו שכתוב בחומשים שלנו).

ראב"ע: 

הטעם: רבים (הזכיר "עשר" בעבור היותו סך חשבון).

ושוב יש לראות הבדל דומה לשלנו בין רש"י וראב"ע בפרושם לבראשית פרק מ"ו פסוק כ"ז ד"ה כל הנפש הבאה ליעקב, כתשובה לשאלה הידועה, הרי בפרטים אין אתה מוצא אלא ששים ותשעה:

רש"י:    

הבאה מצרימה הוא לשון עבר... לפי שישראל היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו ונתוספה להם יוכבד בין החומות.

ראב"ע: 

אחרי הכותו מדרש זה על קדקדו ואחרי עגותו בדברי לעג: דע כי הכתוב לא חשש להוציא אחד משבעים, כאשר אמר (בראשית ל"ה כ"ו) "אשר יולד לו בפדן ארם" ולא נולד לו בנימין שם.

דומה לזה אף ההבדל האופיני בין גישותיהם בפירוש בראשית פרק מ"ו פסוק כ"ט (עיין ויגש שנה זו שאלה ג' 1, 2( ויש להבליט ללומדים מעלתה של כל אחת משתי הדרכים הפרשניות וכן חסרונותיה או סכנותיה. המדייק בכל מלה ובכל אות – למה נכתבה, למה לא נכתבה – עלול להגיע לידי פרושים דחוקים ומרחפים באויר מעין "הררים התלויים בשערה". אך הפרשן שאינו מדייק, אינו שם לב למלה הבודדת, לחריגה מן המסגרת, לכל יתור, לכל חסר – אמנם אינו בסכנה ללמד דברים בלתי מתקבלים על הדעת, אך גם אין דרכו מביאה לגלוי רמזים סמליים, כונות עמוקות המשוקעות באותם רמזי לשון, חזרות, סטיות מן הכלל, יתור וחסר ולפעמים מאבד הוא טובה הרבה, עולם של רעיונות המרומזים ברמז דק בשנוי לשון וביתורי לשון, כן במקומנו, כן בבראשית מ"ו כ"ט.

אי התאמה בין שני חלקי המשפט רש"י דורשה בכמה מקומות,

ועיין שמות פרק כ' פסוק ה':

ד"ה ועושה חסד לאלפים: שאדם עושה לשלם שכר עד לאלפים דור נמצאת מדה טובה יתירה על מדת פורעניות אחת על חמש מאות שזו לארבעה דורות וזו לאלפים (סוטה יא),

כיצד מדייק רש"י שם שנאמר לגבי ענש "על בנים על שלשים ועל רבעים" ונאמר לגבי החסד "לאלפים" שנתפרש ברש"י לשני אלפים דור (כי מעוט רבים: שנים) ומזה נלמד הכלל הגדול של מרובה מדת הטובה על מדת הפורענות.
ואלו ראב"ע:

עושה חסד לאלפים: הטעם, אין קץ. והוא לעולם ועד.