חג הסוכות

בעתם מוקדש גיליוננו זה העוסק בחג הסוכות רק לפסוק אחד, מ"ג, - אם כן לא בדיני החג ולא בפרטי עניניו אלא במשמעותו הכללי. על המורה - בייחוד בכתות תיכוניות או בחברות נוער - לנצל הזדמנות זו ולהעיר כמה הערות לגבי שלושה הרגלים ומשמעותם בזמן הזה.

רבים ניסו - כדי להפטר מסבל הירושה "הדתית" שחגינו עמוסים מהם וכדי להציל בכל זאת החג גם להם ולילדיהם - לראותם בהם "חגי טבע" ו"חק חקלאות" דוגמת חגי הקציר והבציר של אומות העולם למן תקופת האליליות ועד ימינו. אמנם נכון הוא שנקבע בתורה חג הפסח זכר לראשית הקציר (ומצווה להניף בו את ראשית קצירנו תנופה לה') וכן מצינו בשבועות הוא סיום קצירנו (ומצווה להביא בו "מתנה חדשה", כלומר מנחה הבאה מן היבול החדשה). אך הן ידוע לנו - וכמה מודגש הדבר בתורה שחג הפסח הוא תחילת שחרורנו וחג השבועות - חג מתן תורתנו - אינו אלא סיומו (ועיין גיליון אמור תש"ט ג ובייחוד גיליון אמור תש"ז ג).

אך מה קרה לחג השבועות בזמן הזה?

הובלט אופיו "הטובע" של חג הקציר וטושטש ואפילו בחלקו הגדול נשכחה והושכחה דמותו של "זמן מתן תורתנו" והרי משכיחים אלה הנם כמחזירי עולם חסד יבנה לתוהו ובוהו שלפני ערכי רוח ותרבות, כמשליטי טבע וחומר מעל לרוח ולתורה ולרסון "מה עלוב ונקלה זה המראה" שדור אחרון של מי שמתיימר להקרא "עם הספר" וראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.

ושוב קרה לסוכות מה שקרה לשבועות ומכל עשר תכנו והאסוציאציות שנתקשרו לחג זה הובלט רק הצד האחד: "באספך מגרנך ומיקבך". ובזה - ביבול הטבע - כל השמחה.

אך יש להעמיד את התלמידים על קושיה גדולה לגבי כל התפישה הזו: לא מצינו - כמעט בלי יוצא מן הכלל - שתצווה התורה על הבודד או על החברה במצוות עשה על עשיות טבעיות, שהאדם באשר הוא אדם יעשה אותן גם בלי ציווי, כי בהן חייו. אלא כל מצווה הצמודה לעשייה יום-יומית אינה אלא בריסון האדם בעשיותיו הטבעיות בזיכוכו. לא ציוותה התורה על האדם בישראל לעבוד, אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה. כמו כן לא ציוותה עליו במצוות עשה לאכול, אלא שמה רסן - הגבלה לאכילתו וקבעה את האיסור לאכילה, כן לבן נח וכן לבן ישראל. וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה? וכי לא ישמח האדם בראותו פרי עמלו, קצירו ובצירו, אסמיו מלאים מזון אל זן, יקבו שוקק, - מצווה זו ושל "ושמחת בחגך" לשם מה היא באה?

ואך יש לעמוד על כך איך "סמלי החג" באים ללמדנו כוונה אחרת מזו שרצויה כל כך לממלאי החג תוכן חדש "עברי מקורי"! לשם זה הובאו בשאלה ג' טעמי החג לפי דעות שונות ויש להעמיד דעות אלה מול אותם פירושים הניתנים (כדלעיל) היום לחג.

ואולי - בקבוצה של לומדים מבינים - יש עוד להוסיף דבר בעל עקדת יצחק המנסה לתת טעם - מתוך תפישתו הכללית של החג - גם לפרטי מצוותיה. והנה קטע מתוך דבריו:

ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק פ' אמור:

והנה להיות זאת הכוונה (שיעברו מתיהם לחסות בצל ה') המיוחדת בזה החג, באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות, אשר בו יעזבו האנשים כל עניני הכסף - אשר לכסף - לכסף, ואשר לזהב - לזהב, סחורות ורוב תבואות וכל דבר שנקרא נכסים, ויוצאים אל סוכה קטנה, אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מטה ושולחן וכסא ומנורה - שהיא התעוררות נפלאה, שלא יתעסק באדם להרבות מאלו הבניינים כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה, שהוא דירת עראי.
(שיעור הסוכה) שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב ועשר בגובה. כי זה מה שיורה תחילה על חיי הסיפוק והצימצום, כלומר: צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות, כי אם תרגיל עצמך בכך, לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות - לא יספיק לך כל---
והענין השני (שהסוכה) צריכה להיות תחת השמים, ולא יהיה סכך אחד מבדיל, כלומר: הבט מה למעלה ממך - השמים ושמי השמים וכל צבאם, וראה מי ברא אלה, וקבל עול מלכות שלימה, וכמו שאמר: (אבות א) "ויהי מורא שמים עליכם".
ואל יפסיק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מן הדיעות הנפסדות והתאוות המשולחות, כי זה מה שיתקן כל המעשים. וכמו שנאמר: (שם ב') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים...".

רק אחרי גמר העיסוק בשאלה ג יש לחזור לשאלה ב העוסקת במילה "אך". ויש לעמוד כאן על שתי הוראות של מילת "אך", זו ההוראה ההלכתית של "אכין ורקין" מעוטין, וזו הרגילה בשפתנו המודרנית (וגם בתנ"ך) של ניגוד! ואז יוקל ללומדים לענות לשאלה ב1.

יעיין המורה גם בגיליון כי-תשא תש"ה שאלה ב-3 וביחוד גיליון כי-תשא תש"ה שאלה ד יוברר לו עניננו.