אהרן ובניו הנותרים

בכמה גיליונות של שנים שעברו [בייחוד בגיליונות תשט"ו, תשט"ז, תשי"ז] נידונו בעיות פרק זה, בייחוד של חלקו הראשון. יש לפתח את השיעור בהסבר קצר על מות שני בני אהרן, בייחוד על השאלה אשר כל כך התקשו בה תנאים ואמוראים בעלי מדרש ופרשנים קדמונים ומאוחרים; מה היה חטאם. [עיין גם בעלוני ההדרכה של תשט"ו ותשט"ז]. אחרי כן יפנה המורה אל הציוויים שניתנו ע"י משה לאהרן ובניו, בנוגע להתנהגות שלאחרי האסון אשר קרם. [ג' – ט"ו]. תובלט כאן – בייחוד בפסוקים ו–ז וכן בפסוקים י"ב – ט"ו המגמה לדחות אבלות לדחות כל עניין של צער פרטי בפני עבודת המשכן. המשך העבודה – למרות כל מה שקרה – מסביר אותה בעל ספר החינוך למצוות "ומפתח אהל מועד לא תצאו".

משורשי המצווה [=טעמי המצווה]
היסוד הבנוי לה בהגדלת הבית והעבודות הנעשות שם. ועל כן ראוי על כל פנים שלא לצאת ולהניח העבודה היקרה בשום דבר שבעולם. כן באמת, אם יניחוה, יהיה זלזול בה ויהיו מראים בעצמם, שיהיה בעולם דבר גדול מעבודת ה' יתברך, אחר שתהיה נדחית אפילו לפי שעה בשביל שום דבר אחר…
ייתכן שיראה צו זה – וכן הציווי לאכול את המנחה הנותרת [ והכוונה למנחה המוזכרת ב–ט' ד' לפני האסון] – בעיני הלומדים כ"בלתי אנושי". ייתכן ויתמהועלל אי התחשבות זו ברגשות האדם הסובל. ואחרי שתשאל שאלה זו ראוי להתחיל בלימוד הקטע שלו מוקדש גיליוננו. יתכן שמתוכו תעלה תשובה לשאלה הנ"ל.

הקטע הזה דורש להבנתו ידיעת כמה פרטים בדיני קורבנות, על כן הובאו בראש הגיליון דיברי ר' נפתלי הרץ ויזל המסבירים את טענת משה רבנו ומהי השגיאה שנעשתה לדעתו בשריפת שעיר החטאת.

יקרא המורה תחילה עם תלמידיו את הפסוקים על תורת החטאת שנאמרו לאהרן, הלא הם פרק ו' י"ז – י"ט בייחוד י"ט:

"הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד"

וכן יש לקרוא פסוק ו' כ"ג כדי להבין את דיברי משה אצלנו בפרק י' ח' אך יזהר המורה שלא להיתקע לעניינים פורמליים בלבד. כל אלה אינם אלא הקדמה להבנת הויכוח בין משה ואהרן. השאלה העיקרית בגיליוננו היא שאלה ג. האם היא כאן משא ומתן של הלכה, [לדעת אהרן נדחית האבלות רק מפני קורבנות השעה ההיא אך לא מפני קודשי דורות, ולכן כדין עשה אם בקודשי דורות – היא חטאת ראש חודש – לא עבר עבודתו, היינו לא אכל את הטעון אכילה אלא שרף את השעיר מאחר שאין אונן רשאי לאוכלו] או אם יש כאן בדיברי אהרן משהו המתייחס לעצם רוח המצווה וטעמה. יש כאן הזדמנות להסביר – בעקבות דיברי הרשב"ם – שאין הקורבן פעולה מאגית המועילה לבעלה [=המביא את קורבנו] ולעושיה [=הכהן המחטא אותה] על ידי עצם עשייתה, גם אם לבו בל עמו; מחשבתו וכוונתו של המקריב הם חלק בלתי נפרד מעצם עשיית המצווה. משום כך אמר לו לבו של אהרן שאינו צריך לכפות על עצמו אכילת החטאת אשר היא צריכה להיעשות בשמחה גדולה. ואם כי נצטווה מפי משה שלא להתאבל וגם קיבל על עצמו הדין [פ' ג' "וידם אהרן"] [וראה גיליון תשי"ז ב], אך לא ראה בעצמו אפשרות לשמוח וזה גם לא נדרש ממנו.

ודבריו אלה והלך מחשבה זה גם נתקבל ע"י משה [י' כ' ו"ישמע משה וייטב בעיניו"].

[על ענוותנותו של משה רבנו שהודה על טעותו עיין גיליון שמיני תשי"א ד].

ויש להוסיף כאן את דברי ויקרא רבה י"ג א':

הוציא משה כרוז לכל המחנה: אני טעיתי בהלכה, ואהרן אחי בא ולמד לי.

ופירושו של בעל העמק דבר:

וטעם העברה זו במחנה, ללמד לחכמי הדור והדורות שלא יהא אדם גדול בוש ונרתע מלהודות טעות הוראה, שהרי משה רבנו גם כן טעה.