הברכה והקללה

פרשת נצבים נקראת תמיד בסמוך לראש השנה, לפעמים בשבת תשובה, השנה בשבת הקודמת לראש השנה. בחרנו גם הפעם בפרק אשר במרכז חלקו הראשון עומדת התשובה.

יש לפתוח לימוד זה בשאלה א שבגיליון נצבים-וילך תשי"ז, היא השאלה "למילה המדריכה" שבעשרת הפסוקים האלה.

המורה המלמד שיעור זה בימות החול ייטיב לעשות אם יכתוב על הלוח את הרשימה הבאה בהבלטת המילים המדריכות, כך:

פסוק א':      

"וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,...
וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה"

פסוק ב':       

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ"

פסוק ג':        

"וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ
וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ"

פסוק ח':       

"וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'"

פסוק ט':       

"... כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ"

פסוק י':       

"... כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" [*]

פירוש זה החוזר ונשנה בפסוקים אלה ובהוראות שונות מבליט ביותר שנושא פסוקינו אלה הוא התשובה.

לשאלה א יש להסביר: מאחר שאין משפט תנאי ומשפט תוצאה מתחברים בעברית תנ"כית ע"י מילת "אז" כבעברית חדשה, ומאחר שגם הוי"ו החסרה בעברית מודרנית בין משפט תנאי לבין משפט תוצאה (אם תעשה... ותבוא... ותביא אתך... תקבל) מופיעה בעברית תנ"כית כוי"ו ההפוך – הרי שאין סימן חיצוני ברור המורה היכן נגמר משפט התנאי והיכן פותח משפט התוצאה. והדבר מצריך שיקול הרבה. ועיין גם בגיליון נצבים-וילך שנת תש"ך. שם הבאנו גם את המתרגמים השונים ללשון לעז, משלנו ומשל אומות העולם, ופרט להירש והופמן דעת כל המתרגמים כדעת הראב"ע ולא כדעת הרמב"ם.

אגב יעויין בפירוש המלבי"ם שלא הבאנוהו – מחוסר מקום – שהוא היחידי המנסה לפשר בין שתי התפישות ולפרש את המילים והשבות אל לבבך גם כתנאי גם כתוצאה – הבטחה.

השאלה כמובן אינה שאלה תחבירית בלבד, אלא תוצאות גדולות הכרוכות בפירוש מבנה הפסוק לתפישה הכללית של פרקנו. מה הובטח לנו, האם הובטחה לנו הגאולה כמותנית בתנאי התשובה או הובטחה לנו הגאולה בעקבות התשובה שאף היא מובטחת ולא מותנית?

בשאלות מסוג זה (היכן נגמר התנאי והיכן פותחת תשובת התנאי) עסקנו בגיליוננו לא אחת. המעוניין ימצא חומר לזה בגיליונות:

ויצא תש"ט שאלה ב; בשלח תש"ד שאלה א; עקב תשכ"ד.

לשאלה ב. בעל אור החיים רוצה למצוא במבנה פסוק א' סמוך לרעיון הידוע של "מרובה מידת הטובה על מידת הפורענות" (שמות כ' ו' ד"ה נוצר חסד), ויש כמה פסוקים במקרא הרומזים לכך ברמז ברור ע"י אי ההקבלה בין שני חלקי הפסוק המדברים בברכה ובקללה, אך קשה לראות את הרעיון הזה כמרומז בפסוקנו, מטעמי סגנון ודקדוק.

שאלה ד עוסקת בצירוף המוזר – המצוי יותר מעשר פעמים במקרא – "שוב שבות" עסקנו בפסוק זה בגיליון נצבים-וילך של אשתקד, אלא ששם עמדנו נוסף על הקושי הלשוני, בעיקר על קושי אחר, והוא כפל העניין של "ושב ה' את שבותך" "ושב וקבצך"... והובאו שם בעיקר דעות פרשנים מאוחרים. הפעם עסקנו ברש"י לבדו.

דברי רש"י בפירושו הראשון מקורם בספרי בהעלותך י' ל"ו:

אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים – שכינה עמהם משועבדת.... וכן הוא אומר (ישעיה ס"ג) "בכל צרתם לו צר". אין לי אלא צרת צבור – צרת יחיד מניין? שנ' (תהלים צ"א): "יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה". וכן הוא אומר (בראשית ל"ט): "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסהר... ויהי ה' את יוסף".
אתה מוצא שכל מקום שגלו – שכינה היתה עמהם:
גלו למצרים – שכינה עמהם, שנ' (שמואל א' ב') "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם מצרים בבית פרעה"; גלו לבבל – שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו מ"ג) "למענכם שולחתי נבלה"; גלו לאדום – שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו ס"ג) "מי זה בא מאדום"; וכשהם חוזרים – שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל') "ושב ה' אלוקיך את שבותך" – והשיב לא נאמר, אלא "ושב".

אשר לפירושו השני – יפים הם דברי בעל בארות יצחק הבאים:

...ולפירוש השני נופל פעל שיבה בבחינת הפלא, כי קבוץ עם דל וחלש מארצות תפוצותם מארבע רוחות האדמה הוא פלא גדול יותר בערכו מפלא יציאת מצרים. ולפי שכל אשר יתהווה ברצונו ית' יכנו במקרא על דמיון פעולת בני אדם, כמו (בראשית ג') "ויעש ה' אלוקים לאדם כתנות עור", וכמו (בראשית א') "ויעש את הרקיע", על דרך זה אמר הכתוב כאן לשון שיבה, לדמיון פעולת גבור החיל, אשר נשבה אהובו במלחמה לבין שונאיו והשבוי אין לאל ידו להושיע לו (=לעצמו), לחולשתו ומורך לבבו. ומפני זאת יוכרח הגבור הזה לבקוע בגבורתו מחנה האויב, ולהחזיק ביד אהובו החלש ולהוציאו מביניהם, ולהחזירו לארצו ולמולדתו. ונאמר, שהגבור שב עמו.
כן נאמר כאן שהשם ית' שב עם בני ישראל לעריהם, לגודל הפלאים שהוצרכו להוצאה מתוך ארצות גלותם ולהשבה לארצם.

ומי כדורנו יודע ומבין מה גדול הקושי הזה!

------------------------------------------------------------------------------------

[*] פרופ' קאסוטו ז"ל עמד בספריו ובכמה ממסותיו על חשיבותו של המספר 7 במקרא, ועל כך שהביטוי החזק והבולט ביותר שנותן הכתוב לנושא העיקרי של איזה פרק או איזו פרשה או לרעיון המרכזי – הוא בחזרה של שבע פעמים על המילה המדריכה, כפי שהוא בפרשתנו בפסוקים א'-י'.