פרשת זכור

בהזדמנויות שונות על המורה ללמד פרשת זכור. מלבד בשבת פרשת תצא ובשבת זכור, הן עליו גם ללמדה אגב לימוד פרשת בשלח וכן עליו לשוב אליה בלמדו שמואל א' ט"ו שהנו בלתי מובן לגמרי בלי הבנת פרשת זכור.

והן זו פרשה קשה ביותר, כי מה מקומו של צו איום ונורא זה בתור אשר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". ואל ישמח המורה אם לא יקשו הלומדים קושיה זו ואם יקבלו פרשה זו מבלי לתמוה; סימן רע הוא להם; וכל גדולי קדמונינו שאלו שאלה זו וחפשו תשובה, ולא היה הדבר פשוט בעיניהם כלל.

יש לפתוח בשאלה א', כדי לראות תחילה מה המעשה, העובדה היאך היתה ומול עובדה זו יש לקרוא את פרשתנו. לשאלה א' יש להזכיר מה שכבר הבאנו לא אחת בפרשיות חומש דברים בהשואה למסופר בחומשים אחרים – ביחוד במדבר – כי משה רבנו ידבר ובמדבר כהסטוריון וכאן כמוכיח וכמלמד תורה ומצוות. מכאן גם תתבאר שאלה א' 2 (אך לשאלה זו יש גם להוסיף שאלה ג' בגליון עקב תשי"ג).

לפני שיגשו הלומדים לשאלה ב' ראוי לעיין ולהתעמק באותו מדרש רב חשיבות המובא ברש"י, פרק י"ז פסוק ט"ז:

ד"ה כי יד על כס יה- ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נא' כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהילים ט) האויב תמו חרבות לנצח זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) ועברתו שמרה נצח (תהילים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה מהו אומר אחריו וה' לעולם ישב הרי השם שלם כונן למשפט כסאו הרי כסאו שלם: חסלת פרשת בשלח.

ומשם יתברר כי אין עמלק אשר את זכרו נצטוינו למחות מושג גזעי או סימן אתני, (שהרי כבר "בא סנחריב ובלבל את האומות") ואף לא רק אב טיפוס לשונאי ישראל (כי לא נצטוינו למחות זכר ממצרים, להיפך נאסר עלינו לתעב אותם!), אף לא אב טיפוס של מי שמתקיף חלשים ומזנב נחשלים, אלא שהוא אויבו של ה'. הוא המעכב היות "כסאו" שלם ו"שמו" שלם, ורק כשימחה זכרו יוכל לבוא היום בו יהיה "ה' אחד ושמו אחד".

ומכאן מעבר לדברי התנחומא שהובאו בשאלה ב', אשר אף בהם יש להעמיק. יש להזכיר לתלמידים את הפסוקים בפרשיות שמות, וארא, בא, בהן מודגש שלא באו כל המכות והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אלא כדי להודיע כי לה' ארץ ומלואה ולו לבדו הכח והממשלה, וברגע צאת ישראל ממצרים, מבית העבדים, אשר כמאמר חז"ל עוד מעולם לא יצאו משם עבד או שפחה לחפשי, ונתגלה לעולם כולו כי יש כוח מעל לאדירי עולם ומושליו, מעל לפרעה ורכבו ופרשיו, באותו רגע כאילו עמד כל העולם דום מפחד ה' ומהדר גאונו כפי שמתואר בשירת הים:

שמות פרק ט"ו פסוק י"ד: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת וכו' וכו'.

ומתוך אותה עמידת דום, מתוך אותה תהייה והשתוממות, מתוך אותו פחד ורטט המתואר כאן בשירה, אולי היו צועדים עמי העולם וכל האנושות צעד גדול קדימה להכרת האמת, הצדק לאמונה בא-ל אמונה ואין עוול; וזו העמידה סביב האמבטיה הרותחת, אשר אין איש מעיז לקפוץ לתוכה, מסמלת את אותו הרטט לא בפני העם היוצא ממצרים אלא בפני אותו כוח המוציאם ועדין אין יודעים לכנותו בשם. עד... שבא האחד וקפץ לתוכה, והורה דרך לאחרים. מה האימה? מה הפחד? כי יצא עם מארץ מצרים? וכי לא יצאו עמים רבים גוי מקרב גוי? ומי יוכיח כי הוצאו? כי לא בכוחם יצאו? וכעת נודדים הם במדבר – המון פרוע עייף ויגע – ולמה לא נלחם בו לשלול שלל ולבז בז? ואם גם הוא הוכה, מה בכך, הן זוהי דרך המלחמות מאז ומתמיד כי יכה זה את זה ופעם ינצחו אלה ופעם יגברו אלה. ובכן גז הקסם, חלפה התדהמה, עברה יראת הכבוד, חזר העולם לקדמותו, לאליליו – לאלילי כספו לאלילי זהרו, לאמונתו בכוח האדם, בכוח הזרוע ונתקלקלה ההזדמנות. מי קלקל? עמלק. לכן מלחמה בו לה' מדור לדור.

כך יש להבין את האמבטיה הרותחת אשר צנן אותה עמלק. וכך יש להבין את נקודה ה' שבדברי המלבי"ם האומר את דברי המדרש בפחות עומק ביתר הרחבה.