השבת אבידה

במצוות השבת אבדה עסקנו גם בגיליון כי תצא תש"י.

בשאלה א בגיליוננו יש להבהיר לכתחילה שאין מדובר במקומנו על השבת אבדה על דרך של הטפת מוסר, אלא שזו מצוות עשה ממש – ולכן גם הוגבלה המצווה ואינה עם כל המרתה מצווה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. לא נדרש מן המוצא אבדה להפסיד מרכושו למען הזולת, גם לא לעשות דברים למען רכוש הזולת שלא היה מוכן לעשותם למען עצמו. דיו שיהא חס על ממון חברו כעל ממון עצמו.

גבולות המצווה גילו חכמינו בסגנונו המוזר של פסוק זה. לכאורה יש סתירה חריפה בין לשון הכתוב האוסר כל "התעלמות" ובין מדרש חכמים המוצא דווקא בפסוק זה יסוד להיתר התעלמות במקרים מסוימים. סתירה זו מיישב יפה בעל תורה תמימה בהעמידו אותנו על הקושי הלשוני שהביאם לפרש כפי שפירשו:

קשה ליה, למה צריך כל לשון זה (=כי תראה... והתעלמת) ולמה לא פתח מצוה זו בלשון "השב תשיבם", כי מה לנו ולמחשבותיו של זה, שיחשוב להתעלם או לא? ולא מצינו דוגמת לשון זה בכל התורה זולת בפרשת משפטים (כ"ג ה') "וחדלת מעזב לו" וגם שם דרשו לשון זה.

[מכילתא:

"וחדלת מעזב לו" – פעמים שאתה חדל, פעמים שאתה עוזב. כיצד? היה כהן והוא בבית הקברות. אל יטמא לה.]

ולכן דריש שלפעמים גורם הזמן והמקום והאדם באמת להתעלם, וכדמפרש: ומכיון שיש סבה ומבוא להתעלם, הזהיר הכתוב, שאל תקל לעצמך להתעלם, בעבור שתדין כי מצבך או זמנך או כבודך גורם להתעלם, אלא אין לך אלא מה שהגבילו חכמים.

סתירה בין לשון הכתוב כפשוטו ובין מדרש חכמים נמצא גם בפסוק ב', והיא חריפה יותר מאשר הסתירה שבפסוק א'. בדרכים שונות ניסו פרשנים למצוא אפשרות – ואם כי רחוקה – בלשון הכתוב גם לדברי המדרש. לכאורה הדבר קשה – המדרש הופך את "אחיך" שהוא הנושא בפסוק למושא!

שאלה ג היא קלה וכאן המקום להביא בפני הלומדים בפרט בין הצעירים את אגדות חז"ל על דרך קיום מצווה זו תוך דאגה מתמדת לאבדה "שתהא בו השבה".

תענית כ"ח:

מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו (של ר' חנינא בן דוסא) והניח שמה תרנגולין ומצאן אשתו של ר' חנינא בן דוסא ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולים והיו מצערים אותם ומכרם וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחברו: בכאן הנחתי את התרנגולין שלי. שמע ר' חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן?" אמר לו: "הן". נתן לו סימן ונטל את העזים.

דברים רבה ג':

מעשה בר' פנחס בן יאיר שהיה גר בעיר אחת בדרום והלכו אנשים להתפרנס שם והיו בידם שתי סאין של שעורין והפקידו אצלו ושכחו אותו והלכו להן. והיה ר' פנחס בן יאיר זורע אותן בכל שנה ועושה אותן גורן וכונסו. אחר שבע שנים הלכו אותם חברים לשם, לתבוע אותן; מיד הכיר אותן ר' פנחס בן יאיר. אמר להם: בואו וטלו אוצרותיכם.

ואם אין אלה אלא דרכי חסידות, הרי מכל מקום חובה היא לדאוג שלא תתקלקל האבדה או שלא תהיינה הוצאות אחזקתה עולות על ערכה. וכדברי הגמרא:

בבא מציעא כח ע"ב:

"והשיבות לו" – ראה היאך תשיבנה לו. שלא יאכיל עגל לעגלים וסייח לסייחין, אוזא לאוזין, ותרנגול לתרנגולים.

[רש"י:

ד"ה שלא יאכיל עגל לעגלים: מן העגלים שנמצא, לא יאכיל לו דמי עגל].