בני קהת

הפרשה כולה עוסקת בענינים של סדרי מחנה, מפקדים, דגלים, חלוקת עבודה, מספרים יבשים; מה שקוראים תלמידים פרשה "בלתי מענינית" ולכאורה אין בה "רעיונות". והנה הפסוקים האחרונים מדהימים ברזיותם: מה החטא הגדול אשר מפניו יש לחשוש ואשר כה איום ענשו?

גם בענין זה – כמו במקומות דומים להם, במות שני בני אהרן בהקריבם אש זרה או במות אנשי בית שמש בראותם בארון ה' (שמואל א' פרק ו') אין חז"ל ואין מפרשינו מסתפקים בהסבר פורמלי הקובע שהיתה פגיעה בהלכות העבודה ועל כן נענש העובר בעונש החמור, אלא משתדלים הם למצוא גם משמעות פנימית לעברה (עיינו גליונות שמיני תשט"ו, תשט"ז).

במדרש שהבאנו בשאלה א' אין שני החכמים רואים את החטא כפגיעה בסדרי העבודה בלבד אלא כפגיעה המסמלת עמדה נפשית לא נכונה כלפי התפקיד.

שתיים הן הגישות אשר אותן מבקרים חז"ל-
ר' אלעזר בן פדת רואה את הפגם, את הסכנה, שיש להילחם בה ע"י עשיית תקנה – שיברחו מן הארון, שירצו בתפקיד הקל, המחייב פחות, אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה – הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות. זה רץ לשולחן וזה למנורה וזה למזבחות – והארון מתבזה.

ואולם ר' שמואל בר' נחמן רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לראשונה – ואף היא פסולה. "היו מניחין את השולחן והארון והמזבחות וכולן רצין אל הארון ליטול שכר". מהו זה? הנה לדעתו אין הם בורחים מן הארון "חס ושלום" ותפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד אינו מפחידם, להיפך – אך בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור; בזים הם לקטנות – ומי יעשה הקטנות אם כל אחד ואחד רק לתפקיד הרם והנישא ישא עיניו. ומי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות? – לפיכך "איש איש על עבודתו ואל משאו" כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו.
ואולם דברי המדרש דלעיל אינם מפרשים מהו המסומל בפרטי הפסוקים האלה. רוב המפרשים ראו בפסוקים אלה, ביחוד בראיה אסורה זו במה שלא הורשינו לראות, סמלים לעניינים גדולים.

ולטובת אלה שאין להם גליון תשי"ד נציגה בזה את דברי הירש שהובאו שם ואלה דבריו לפסוקינו:

ואלה דברי ר' שמשון רפאל הירש לפסוקים אלה:

למעלה נאמר שכלי הקודש שעל בני קהת לשאתם יינתנו להם רק אחרי כיסוים, בכדי שלא יגעו אל הקודש בגילויו. כאן נאסר עליהם להיות נוכחים בשעה שאהרן ובניו עסוקים בכיסוים, "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש". אם לא נשגה בהבנתנו את האיסור הזה, הרי כוונתו היא שכלי הקודש לא יהיו בעיני נושאיהם דברים שישיגום משיגי הגוף בלבד, אלא שיהיו להם דברים שבמחשבה ושבהם ובמסומל בהם ימלאו רוחם ונפשם. חדירתם זו בעיני רוחם ושכלם למהותם של כלי הקודש שנמסרו לשמירתם היא היא החלק העיקרי של תפקידם, ואילו היו משהים הבטתם החושנית, הסתכלותם בעיני בשר, בכלי הקודש בזמן כיסוים, היה נפגם ואף מתחלל מילוא תפקידם זה.

לדעת הירש יש איפוא סכנה בראיית הכלים ראייה מוחשית, פן יבוא הסמל במקום המסומל, פן יסתפק הרואה בכלי המוחשי ולא יחתור אל מה שמיוצג על ידי הכלי – אל הרעיון. והלוא ידענו שזה היה כשלונם של ישראל כל ימי בית ראשון – וכל הנביאים לא נלאו מהתריע על סכנה זו, שבאה מעבודת המקדש והקרבנות וחת היותה אמצעי המקרב את האדם לאלוקיו ולהגשמת רצונו בכל שטחי החיים נעשתה תכלית בפני עצמה, כאילו היא היא עיקר עבודת הבורא ובשהותו בבית המקדש כבר מילא המקריב את רצון הבורא; ותחת היות עבודת ה' במקדש דורבן לקראת הליכה בדרך ה' בכל מקום ובכל שעה, נעשתה אותה שעה בבית המקדש פורקן למקריב ובה מצא מנוח לנפשו. ראיית הכלים והזנת עיני בשר בהם, בזיוום ביופים אינה הכוונה המכוונת מן התורה ואותו סיפוק נפשי הניתן על ידי כך גם למי שמתעסק בהם באהבה ובהתלהבות, סכנה גדולה בו – "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש – ומתו".

דברי הירש אלה טוב להשוותם עם דברי האברבנאל שבשאלה ב' אשר כוונם הוא מנוגד להם לגמרי.

לכאורה רק הספורנו רואה בעברה את אי הזהירות בעבודה ובסדריה כמשמעם בלא סמליות, אך ברמזו לדברי הגמרא שהובאו בשאלה ג', יתברר שגם הוא אינו רואה את המעשה אשר עלול להעשות על ידי בני קהת כראות עברה על חוקי הסדר תנועה וסדרי עבודה בלבד. חוסר הפרופורציה בין הקפדה על "קלות" ועל "חמורות", על אמצעים ועל מטרה, או אם לדבר בלשון הרמב"ם על מצוות שנתנו על דרך הכונה הראשונה והכונה השניה – הוא בעוכרנו כאז בימי בית שני כעתה. ויש להסביר דבר זה ללומדים מכל המחנות.