מלאכת המשכן

כל לומד פרשיות אלה בין צעיר בין מבוגר יתמה מה ראתה התורה לחזור ולשוב ולחזור על כל פרטי המלאכה, והלא דרכה לקצר ולרמוז. ודברים גדולים וחשובים ברמז בלבד נאמרו. ולא אנו בלבד מרגישים בתמיהה זו אלא גדולי גדולים לפנינו אף הם התקשו בכך. ואם ראו חז"ל צורך לישב את החזרה, את כפל כל הסיפור *בפרשת חיי-שרה, על אחת כמה וכמה שיש לתמוה כאן.

רמב"ן, פרק ל"ו פסוק ח':

ד"ה ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה-
הנה החזיר בתורה מלאכת המשכן חמש פעמים, כי הזכיר את כולה בצואה בפרט ובכלל. תחלה (לעיל כה י-כח מג) אמר ועשית כך ועשית כך, ואחרי כן (לעיל לא ז- יא) הזכיר כולם בדרך כלל ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות, עד ככל אשר צויתיך יעשו.
והטעם בזה, שצוה השם למשה שיגיד אל בצלאל ואהליאב ולכל החכמים המלאכה בכללה ואחרי כן יקרבו אליה לעשותה, כי לא יכשרו למלאכת הקדש עד שישמעו כל המלאכה ויבינו אותה ויקבלו עליהם שידעו להשלימה. ובשעת המעשה (לעיל לה יא-כ) הזכיר אותה תחלה בדרך הכלל הנזכר, ואמר (לעיל לא ו-יא) יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו', ויחסר מכאן פרט אחד, כי בודאי הוצרך משה לאמר אל החכמים העושים המלאכה. עשו המשכן עשר יריעות, ארך היריעה כך ורחב כך, וכן בכל המלאכה, ולא הזכיר הכתוב זה, כי בידוע שאמר להם הכל כסדר, אחרי שעשו כן כל דבר ודבר.
והטעם בזה, כי לא הוצרך משה לפרוט להם כל המעשה דבר בדבר כאשר הוזכר בצואה (כה י כח מג) ובמעשה (לו ח לט מב), אבל קצרו להם כאלו אמר שיעשו משכן בעשר יריעות חמש כנגד חמש, והם הבינו כי יעשו לולאות מקבילות וקרסי זהב, וכיוצא בזה בכל המלאכה בקצרה רמז להם הענין, והם הבינו הכל, על כן לא האריך בפרט הזה, ירמוז הכתוב חכמתם ובינתם וטוב השכל שבהם. ואחר כן (בפסוקים לו ח, לט מב) החזיר המלאכה כולה בדרך הפרט הראשון (לעיל כה י-כח מג) ויעש כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן, ויעשו יריעות עזים, ויעש את הקרשים וגו'.
והיה מספיק בכל הענין (לעיל לה ו-כ) שיאמר ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל כל המלאכה אשר צוה ה' אותו, ויאמר (כאן) ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו אותה ויברך אותם משה (להלן לט מג). אבל רצה לומר כי משה הזכיר אל כל עדת בני ישראל והחכמים שם (לעיל לה יא-כ) כל המלאכה בכלל, כי נתכוין בזה שיתנדבו העם כדי העבודה למלאכה הגדולה, ובעבור שישמעו החכמים וידעו אם יקבלו לעשותם כאשר נצטוה. ואחר כן הזכיר בפרט המעשה, להגיד שעשו כל החכמים במשכן, זהו שנאמר (כאן) ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן עשר יריעות.
ואמר ויעש יריעות עזים (פסוק יד), ויעש את הקרשים (פסוק כ), ירצה לומר ויעש כל חכם לב יריעות עזים. והזכיר בארון ויעש בצלאל (להלן לז א), להגיד כי האומן הגדול שבהם הוא שעשה לבדו הארון. והטעם, בעבור שהוא מלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (לעיל לא ג), שיתבונן בו ויעשנו בכוונה רצויה, כי אין במעשהו אומנות גדולה, אבל יש שם מלאכות שצריכות לאומנות יתירה ממנו. וחזר ואמר סתם ויעש את השלחן (להלן לז י), ויעש את המנורה (שם יז).
ועל דעת רבי אברהם (שם א) ירמוז אל בצלאל שעשה כל כלי הקדש. ואין כן דעתי, שגם בחצר המשכן אמר כן (להלן לח ט). אבל הוא חוזר לרמוז אל כל חכם לב כאשר אמר (כאן) במשכן.
ואחר שהשלים כלל ופרט במעשה, הזכיר ההבאה אל משה בדרך הכלל, ואמר ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו וגו' (להלן לט לג), להגיד חכמתם שהביאו אליו הכל כסדר, כי לא הביא אחד מהם מלאכתו לפניו עד שנשלמה כל המלאכה, כאשר אמר (בפסוק שלפניו) ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ואחרי שנשלמה נאספו כלם והראו אותה אליו כסדר, אמרו תחלה, רבינו הנה האוהל והנה כליו, ואחרי כן הנה הארון והנה בדיו, וכן הכל.
והנה לא הזכיר במשכן וכל כליו כאשר צוה ה' את משה, אבל באלה הפקודים בבגדי כהונה יזכיר כן בכל דבר ודבר (להלן לט א ה ז כא כו כט לא). והטעם, כי כלל מלאכת המשכן בפסוק שאמר בסוף (להלן לח כב) ובצלאל בן אורי בן חור עשה את כל אשר צוה ה' את משה. ואולי היה זה מפני שנוי הסדר, כמו שהזכירו רבותינו (ברכות נה.). ועל הכלל כל זה דרך חבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ השם במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפין היא.  

המורה ייטיב לעיין בדברי הרמב"ן העומד על החזרות המרובות האלה, ויושם לב ביחוד לסוף דבריו "והטעם כי כלל מלאכת המשכן..." השנויים שבין המקומות המקבילים אינם גדולים אך יש לעמוד עליהם. לבדיקת הסיבה להבדלים מוקדשת שאלה א'. יושם לב לכך שהצד הטכני מובלט יותר בדברי משה אל ישראל מאשר בדברי ה' אל משה.

גם בפרוש רש"י יש להתעכב על שינויים. לא פעם עמדנו בגליונותינו על תופעה זו: יש ורש"י מפרש אותה מילה או אותו צירוף מלים בשני מקומות בפרושים שונים. עיין בראשית תשי"ח ב' 3.

 ואולם יש ואין הוא מפרש בטוי במקומו הראשון – כפי דרכו בעיקר – ומפרש רק במקומו השני. וכן הוא במקומנו א' 4.

(למעוניינים בדרכו זו של רש"י עיינו:

בגליון נח תש"ד ב' 2

וכן בגליון מקץ תש"ט ד"ה תסחרו

וכן בגליון דברים תש"ה ה' 2

כן בגליון מטות-מסעי תש"ד ב' 5.

יש לעמוד בלימוד הגליון על אישיות האמנים המופלאים האלה אשר מדובר עליהם בפרשתנו, וביחוד חשובים בענין זה דברי הרמב"ן המבליט את הפלא של אמנות גבוהה בלי מסורת אמנותית ובלי אסכולה.

ואולם החשובה בשאלות הגליון היא השאלה האחרונה והיא שצריכה לתפוש את עיקר השעור.

בפרוטרוט הסביר פ. רוזנצוויג, שתפקיד המשכן היה להקים בידי בני אדם דוגמת עולמו של הקדוש ברוך הוא שבראו בששת ימי המעשה – משכן עלי אדמות לשכינה; לכן גם ההקבלה בין הפסוקים:

בראשית פרק  ב' פסוק א'    

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם"

שמות פרק ל"ט פסוק ל"ב   

"וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד"

בראשית פרק ב' פסוק ב'

"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"

שמות פרק מ' פסוק ל"ג     

"וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה"

בראשית פרק א' פסוק ל"א 

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"

שמות פרק ל"ט פסוק מ"ג

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה"

ולכן בא בהקבלה לפועל המיוחס לאלוקים במעשה בראשית החוזר שם שבע פעמים (זה המספר המקביל לשבעת הימים).

ולכן בא בהקבלה לפועל המיוחס לאלוקים במעשה בראשית החוזר שם שבע פעמים (זה המספר המקביל לשבעת הימים), לפועל "עשה", גם כאן פעמים אין ספור הפועל "עשה" ("ועשתיה" בציוויים של פרשת תרומה, "ויעש" במעשה של פרשת ויקהל) כדי להקביל: עשייתה אנושית כנגד עשייה אלוקית – ישראל העושה משכן לבורא אשר עשה את העולם לכבודו.

------------------------------------------------------------------------------------

(*) בראשית רבה ס':

אמר ר' אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים.
פרשתו של אליעזר – שנים ושלשה דפים הוא אומרה ושונה. והשרץ מגופי ואין דמו מטמא כבשר אל מריבוי המקרא (כלומר: לומדים שדמו מטמא מה"א יתירה של "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא י"א כ"ט).