הלוחות השניים

אפשר ללמוד פרק זה רק בצמידות לקודמו, שהרי מה שהובטח למשה כתשובה לבקשתו בסוף פרק ל"ג (י"ז-כ"ג) הוא אשר מתגשם כאן, אך משום עמקם של הדברים הצטמצמנו בפנה אחת של אותו ענין גדול הנקרא נקרת הצור.

בשאלה הראשונה (א) עסקו פרשנים מכל התקופות.

האברבנאל מנסח את התשובה בניסוח ארוך יותר ואולי אף ברור יותר מניסוחו של בעל העקדה שהובא בגיליון, וכן שאלתו:

למה צוה ה' למשה שיפסול שני לוחות אבנים כראשונים ושהוא יתברך יכתוב על הלוחות את הדברים שהיו על הלוחות הראשונים, כי בהיות הלוחות השניים במקום הראשונים היה ראוי שיהיו שווים בכל ולמה אם כן הראשונים פסל וכתב יתברך והשניים פסל משה ולא כתבם, וכתב אותם הקב"ה ולא פסל אותם?

ותשובות רבות ואף מתנגדות זו לזו נאמרו לשאלה זו. וכבר הראב"ע חולק על דברי ר' סעדיה גאון אם סימן לעליה או לירידה יש כאן. (עיין בראב"ע, פרק ל"ד פסוק א':

ד"ה כראשונים: ...אמר הגאון כי השניים נכבדים מן הראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפרים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות. ובשניים כתוב ולמען ייטב לך. והראשונים נשתברו. ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. כי מכתב אלוקים היו שניהם. ועוד כי הראשונים הם מעשה אלוקים. והשניים מעשה משה).

יש המסתפקים בפרוש הפשטני – פשטני ודאי יותר מדי – שעל משה היה לפסול אותם כעונש על שהוא שבר הראשונים. אבל אין זה נראה כלל שברגע זה של סליחה וכפרה ושל הכנה לקראת מילוי בקשתו הגדולה ביותר, של "הראני נא את כבודך" ולפני התגלות זו שבה יתגלו לו מדת החסד הרחמים והחנינה, ערב התגלות זו יבואו חשבונות קטנים של ענשים. וכן גם העיר הירש נגד פירוש זה שהמלים "אשר שברת" אינן סמוכות לצווי של "פסל לך" כי אם דוקא לדיבור על הפעולה האלוקית, פעולת הכתיבה.

קאסוטו, אף הוא רואה כאן ירידה:

"הטכס יהיה דומה לטכס הראשון אבל לא חגיגי כמוהו, כשם שהנשואים השניים של מי שמחזיר גרושתו אינם שווים לנשואין הראשונים. הקרע אמנם מתאחה, אבל אי אפשר לבטל את העובדה שבזמן מן הזמנים היה הקרע קיים".

ואף זה נראה לנו – לנוכח כל ההקשר (נקרת הצור, "ויעבור ה' על פניו" שלש עשרה מדות) המעיד שכאן הכרות אחרונות אשר האדם "וחי" יוכל להגיע אליהן - פרוש "בעל ביתי".

ומענינת התשובה שנתנה החוקר ב. יעקב בפרושו לשמות (אשר עדיין לא התפרסם וצילום כתב היד נמצא בבית הספרים הלאומי):

הלוחות הראשונים מעשה אלוקים כרוכה היתה בהם הסכנה שיראה העם בהם "פטיש" (כלי של ע"ז) ויעשהו אלוה. משה רבנו רחוק היה מהכשל כשלון מחפיר כזה, והוכח הדבר ע"י שבירת הלוחות במו ידיו, אחר שראה שאין הם ראויים להם. אך דוקא מעשה העגל הוא שהוכיח שעדיין לא היה העם במצב הראוי, אשר בו יבחינו בין חשיבות הלוחות ובין חשיבות הכתוב עליהם, ואלו היו הלוחות אשר ינתנו להם "מעשה אלוקים" כראשונים וכמו שהמכתב מכתב אלוקים הוא – האין סכנה שישוו את האבן למה שכתוב עליו, שישוו חומר לרוח, שישוו קליפה לתוכן? ועל כן: רק הקול, הדבור, המצוה, המכתב - מכתב אלוקים הוא, "תורה מן השמים" אך בלוחות, החומר, יהא עשוי בידי אדם.
זהו הלקח שיש ללמדו מפרקנו וממעשה העגל כולו.{חסר דף 2}