המשכן

בשאלה אחת ויחידה עוסק גליוננו הפעם ואינו צמוד לפסוק או לקטע, אלא עוסק הוא במהות המשכן ותכליתו.

אמנם השאלה לכאורה עוסקת רק בזמנה של נתינת מצוה זו למשה ולישראל – אך זמנה יורה כל כונתה, על תכליתה.

בגיליונות תרומה תשי"א ותשי"ג הובאו כמה טעמים שנתנו ע"י מדרשים ופרשנים למצות עשית המשכן. ואם יעבור המורה עם תלמידיו עליהם יתברר ששאלת הזמן, אם נתנה מצוה זו מלכתחילה – היינו לפני חטא העגל או בדיעבד אחר שנכשלו ועברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", שאלה זו קשורה היא בתפישת המצוה כולה וטעמה.

המדרש הראשון המובא בגליוננו מתוך שמות רבה סתום הוא ויקשה על התלמיד להבינו, בגלל לשונו המטפורית, כדרך המדרשים. אבל אם נעמיד בהבנת השנה ובכונת הלב הער, נבין שכנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה שהוא לבו של ישראל – ואף בלי הפסוק מתהלים ע"ג "צור לבבי וחלקי – אלוקים לעולם" יובן לנו ציור זה, - הקב"ה, לבם של ישראל דופק וקרוא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב והוא כמבקש כניסה לדור שוב בקרב ישראל. וזהו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וכבר העירו קדמונים על פסוק זה, שהכניסה שהוא מבקש, לתוך פנימיות לבם הוא מבקש, לא לתוך המקדש:

"לא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא בתוכם, להורות שאין השכינה שורה במקדש מחמת המקדש כי אם מחמת ישראל, כי היכל ה' המה"

ואולם ביתר בהירות, אם כי בפחות בטוי שירי נאמר אותו רעיון על התקרבות לאחר ההתרחקות במדרש תנחומא ח'.

התפישה של משכן כארוכה וכמרפא לחטא – כדבר של בדיעבד, אף היא ניתנת להתפש בשני מובנים, בדרך האברבנאל של כפרה וכדרך של ספוק הצורך להגשמה, כפשרה בין הרצון האלוקי לעבודה צרופה בלב לבין רצון האדם הזקוק למראה עינים.

 (שאלה 3!) חומר לתפישה זו ימצא המורה בדבר הרמב"ם, במורה נבוכים מאמר ג' פרק ל"ב והובאו בהשמטות בגליון ויקרא תש"ח.

וכבר יצא נגד תפישה זו הרמב"ן, בפרושו לויקרא פרק א' פסוק ט':

ד"ה נחוח – והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לה'. ואמר הרב במורה הנבוכים (ג מו) כי טעם הקרבנות, בעבור שהמצרים והכשדים, אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות. כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו ובהם האריך.
והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר (ויקרא יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, ועושי העגל זבחו לו.
והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם, ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם.
והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו אין בעולם כשדי או מצרי הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (שם). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל.
ובלעם אמר את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כג ד), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות, ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות, את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (שם כח ב), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות ע"ז מדעת השוטים.
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.
ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם, תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי.), אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל, ולא אלהיך, ולא אלהים, ולא שדי, ולא צבאות, אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ יב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני.
ובתחלת ת"כ (פרשה ב ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו, והעלית עליו עולות לה' אלהיך (דברים כז ו), וכתיב, לחם אלהיהם הם מקריבים (להלן כא ו), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב. (שם ח) וכתוב במזמור הנזכר, זבח לאלהים תודה (תהלים נ יד). ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל.
אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר (במדבר כח ב) את קרבני לחמי לאשי, ואמר (להלן ג יא) לחם אשה, שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה לשון אש. ואמר ר"א, אשה שם התואר, וטעמו, קרבן אש והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר (להלן ב ב) והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה', יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו אש, ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה', וכן כלם, כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז). אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה.
והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם עולה הוא, אשה הוא. ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש, כי לאישי ה' קרבן אלהיהם. ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה', כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד.
ובתורת כהנים (סוף פרק ו) לה', לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור, זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ יד), כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג). ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר, אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ"ז ח), כאשר אמר, אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב). וזה טעם המזמור כולו, שאמר אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ א), שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר (ישעיה ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר, לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו, ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח: והנה ניחוח מן נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב טו), ותנח עליהם הרוח (במדבר יא כו).
וכל קרבן לשון קריבה ואחדות. ולכך אמר, ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל, כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות, אמר, אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים יג טז), שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה', ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר, וה' הטוב יכפר בעד.

והרבה מן המפרשים לא יכלו להסתפק בתשובה זו, ויש להסביר שקביעת הזמן השונה לפי הרמב"ן מכילה בתוכה אף תכלית אחרת למשכן כולו. סימן לאהבת ה' לישראל ולחפצו בם.

בפורטרוט הסביר פ. רוזנצוייג, שתפקיד המשכן היה להקים בידי בני אדם דוגמת עולמו של הקב"ה שבראו בששת ימי המעשה – משכן עלי אדמות לש כינה; לכן גם ההקבלה בין הפסוקים:

ולכן בא בהקבלה לפועל המיוחס לאלוקים במעשה בראשית החוזר שם שבע פעמים (זה המספר המקביל לשבעת הימים), לפועל "עשה", גם כאן פעמים אין ספור הפועל "עשה" ("ועשיתה" בציוויים של פרשת תרומה, "ויעש" במעשה של פרשת ויקהל) כדי להקביל: עשייה אנושית כנגד עשייה אלוקית – ישראל העושה משכן לבורא אשר עשה את העולם, לכבודו. ונראה שתפישה זו הרואה במשכן לא פשרה לחולשתנו אלא הרואה בו סמל לתפקידנו – בנין עולם כמלכות שדי – תתקבל יותר על לב בני דורנו.