לא תמיד אפשר להבין את סמיכות הפסוקים בפרשה זו, את הפרינציפ אשר לפיו נסדרו העניינים השונים, שטחי החיים אשר בהם דנים דיני הפרשה, בזה אחר זה. וכבר עמד על קשר זה ראב"ע בתחילת הפרשה:

אבן עזרא, שמות פרק כא פסוק ב':

ד"ה כי תקנה: אומר לך כלל לפני שאחל לפרש. כי כל משפט או מצוה - כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצווה אל זאת, נדביקה בכל יכולתנו, ואם לא יכולנו - נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתנו.

ואולם בקטע שעוסק גיליוננו זה נוכל להבין את סמיכות הפסוקים יפה. כולם עוסקים ביחס אל החלש בחברה, אל הגר האלמנה, העני.

על המורה להבהיר לתלמידיו תחילה שאין מתן הלוואה דבר שברצון טוב – אלא דבר מצווה, חיובי (עיין רש"י פסוק כד ד"ה אם כסף תלווה:...).

(אם ישאל התלמיד: אם חובה היא – למה ידבר הכתוב בלשון "אם", יפנה המורה אותם אולי לדברי בעל גור אריה:

אם המלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצווה, כי צריך שיהיה מצוות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "נתן תתן ולא ירע לבבך"...)

ואין הוא רשאי מלהשתמט מלהלוות אם מעותיו בטלות אצלו. אך אם הוא מלווה, רשאי הוא להבטיח עצמו שיוחזר ממונו אליו כדברי המכילתא קפ"ו:

אם חבול תחבול: רבי ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך שתהא עושה מצוות ותהא נוטל את שלך.

מעתה אפשר לעבור אל שאלה ב שבגיליוננו העוסקת בדיני עבוט, בכלל. ומוטב להתחיל בב2, אם יתקשו התלמידים במציאת הפתרון לשאלה זו, יופנו תחילה אל דברים כ"ד ו':

"לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל",

ודברי רש"י שם. וכן כדאי להוסיף דברי הרמב"ם, הלכות לוה ומלוה פרק ג' הלכה ב':

...המלווה את חברו בין שהלווהו על המשכון, בין שמישכנו אחר הלוואה, בידו או על פי בית דין, לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש, כגון הריחיים והעריבות של עץ והיורות שמבשלין בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן, שנאמר "כי נפש הוא חובל", ואם חבל- מחזיר בעל כורחו.

מעתה אולי ימצא פתרון שאלתנו.

ואולי ביחס לשאלה ב1 יש צורך – בקבוצת לומדים אשר דרכי חז"ל במדרשי הלכה בלתי ידועים להם – להבהיר את הפרינציפ, שאין לדעת חז"ל שני כתובים באותו ענין אם לא לשם חידוש ותוספת.

(דוגמאות בדברי רש"י:

שמות כ"א י"ב:

ד"ה מכה איש ומת: כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש.

שמות כ"א ב':

ד"ה כי תקנה: מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו כמו שנאמר (שמות כב): "אם אין לו ונמכר בגנבתו" או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש. כשהוא אומר (ויקרא כה): "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" הרי מוכר עצמו מפני דוחקו אמור ומה אני מקיים "כי תקנה" בנמכר בבית דין.

ויקרא כ"ה י"ד:  

ד"ה אל תונו: (ת"כ, ב"מ נח) זו אונאת ממון.

ויקרא כ"ה י"ז:

ד"ה ולא תונו איש את עמיתו: (ת"כ) כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ וא"ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ויראת מאלהיך היודע מחשבות הוא יודע, כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ויראת מאלהיך. דומה ביותר למקומנו.

ויקרא י"ט י"ג:

ד"ה עד בקר: בשכיר יום הכתוב מדבר שיציאתו מששקעה חמה לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד) ולא תבוא עליו השמש מדבר בשכיר לילה שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר (ב"מ קי) לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות.)

אלא שבמקומנו אין לשון הכתוב מורה שבכסות יום הכתוב מדבר, ונראה דמדרש חז"ל כאן רחוק הוא מלשון הכתוב, שלא כבדוגמאות שהובאו לעיל. וכבר העיר על כך בפרוטרוט בעל הכתב והקבלה ר' יעקב צבי מקלנבורג בשם הגאון מוילנא:

פשטיה דקרא כאן בכסות לילה ולהחזיר לו קודם הזמן שיצטרך, שלא יצטער, וכמו שאמרה תורה: במה ישכב. עד כאן דברי הגר"א.
ולי נראה גם דעת חז"ל דהכתוב מדבר בכסות לילה, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, דהא במדרש תנחומא אמרו: “במה ישכב" – הרי צנה פוגעת בו בלילה, אבל מדאמר קרא במקום אחר (דברים כ"ד י"ג) השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, וכאן שנה בלשונו לומר עד בוא השמש, אע"ג דיש בלשון זה משמעות לשון "בבוא השמש", דהרי מצאנו מלת "עד" להוראת ענין המשך הזמן (וועהרענד דער צייט), כמו (בראשית ל"ב) עד גשתו עד אחיו, מכל מקום מדהוצא כאן לשון "עד" שיש במשמעותו גם הגבלת הזמן (“ביס") כמו (בראשית כ"ז) עד אשר תשוב חמת אחיך, לכן דרשוהו חז"ל כדרכם, שבא להורות שנוהג בו הגבלת זמן השבה מהתחלת זמן השבה עד סופו, והיינו כסות יום – ביום, מודים הם דהמקראות עצמן בכסות לילה מדברות כבעלי הפשט, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו, אמנם כסות יום נלמד ממלת "עד" לבד, שיש במשמעותו שתי כונות מתחלפות כנזכר.

אולם השאלות העיקריות בגיליוננו הן ג ו-ד, יש להתעכב כאן על כך שאין התורה מסתפקת כאן באיסורים בלבד, בלשון החוק החמור, אלא רוצה היא כאן לחנך ע"י פניה לרגש, ויש מקומות אחרים מסוג זה ואף בפרשת משפטים, ואפשר לדרוש מן הלומדים שיעיינו בפרשה כולה וימצאו את הפסוקים האלה, על-ידי כך תושג קריאת פרק.