שבת

נהגנו בשנים קודמות להקדיש גיליון שלם לאחת מן הדברות בלבד. ואולם בפסוקים הדנים בשבת הננו מקדישים הפעם גיליון שני. יעיין הלומד בגיליון יתרו תש"ה בייחוד בשאלות האחרונות וימצא בם טעמי השבת כפי שניתנו על ידי הרמב"ם, הרמב"ן, ספר החינוך ושד"ל.

הפעם עסקנו בהשוואה שבין פסוקי השבת השונים בתורה. הרבה דובר בספרות בין ראשונים ואחרונים, בדברי הפילוסופים של ימי הביניים ובדברי הוגי דעות בזמנים מאוחרים על הנמקותיה השונות של השבת. לתועלת המורה ינתנו כאן קטעים אחרים שנאמרו בזמנים שונים באותה שאלה וישתמש המורה בהם כפי צרכיו.

רמב"ם, מורה נבוכים חלק ב', פרק ל"א (עפ"י תרגומו של יוסף קאפח):

יתכן שכבר התבאר לך הטעם בחומרת מצוות השבת שהיא בסקילה (שמות לא יד-טו) ... והיא שלישית (בעשרת הדברות) למציאות ה' והרחקת השניות (שהיא הדברה הראשונה) ... וכבר למדת מדברי כי ההשקפות אם לא יהיו להם מעשים לבססם ולפרסמם ולהנציחם בהמון לא יתקיימו, ולפיכך נצטווינו בקידוש היום הזה כדי שיתבסס יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות כאשר ישבתו כל בני אדם ביום אחד. וכאשר ישאלו מה טעם בדבר, תהיה התשובה: "כי ששת ימים עשה ה'"... וכבר נאמרו במצוה זו שתי עילות (סיבות) שונות, מפני שהן לשני עלולים שונים, לפי שנאמר בטעם קידוש השבת בעשר הדברות הראשונות אמר: "כי ששת ימים עשה ה' וגו'" ואמר במשנה תורה: "וזכרת כי עבד היית במצרים על כן ציוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת".
וזה נכון, כי העלול בדבור הראשון הוא כבוד היום וקידושו, כמו שאמר: "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", זהו העלול השייך לעילה: "כי ששת ימים...".
אבל מה שנתפקדנו בו ונצטווינו אנו לשומרו הוא עלול השייך לעילת היותנו עבדים במצרים*אשר לא היינו עובדים ברצוננו ומתי שאנו רוצים, ולא היינו יכולים לשבות, לפיכך נצטווינו על השבת והמנוחה כדי לכלול שני הדברים, קביעת השקפה נכונה  - והוא חידוש העולם, המורה על מציאות האלו-ה במחשבה ראשונה ובעיון קל (כלומר שאין צורך לחשוב הרבה כדי לקשר שביתת יום השביעי עם חידוש העולם, כי הקשר ברור וגלוי (י.ק.) - וזיכרון חסדי ה' עלינו שהניח לנו מתחת סבלות מצרים, וכאילו הוא חסד כללי, באמיתת ההשקפה העיונית ותקינות המצב הגופני.**

ונציג בזה עוד מדברי הוגי דעות מאוחרים:

הרמן כהן:

שני הטעמים של החוק הזה שאנו מוצאים בעשרת הדברות, משמשים עדות ברורה לערך היסודי הזה של השבת. בספר שמות [אמר: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו".
כאן אתה מוצא כבר את המצוה בדבר מנוחת העבד והאמה, אלא שמנוחה זו אינה משמשת טעם לחוק, שכן טעמו של החוק הוא שביתת האלוקים ממלאכתו, כמו בסיפור של מעשה היצירה (בראשית נ', ג') ואמנם גם לפי הטעם הזה כבר נחשבה השבת להשלמת מעשה היצירה. אין ספק בדבר, שמנוחת האלוקים פירושה השלמת מפעלו.
והנה ספר משנה תורה מתגלה בייחוד בחוק הזה בכל מלוא אופיו כמתקן תיקונים ברוח המוסר החברתי. מלבד השינוי אשר באזהרת "לא תחמוד", אין בנוסח עשרת הדברות שבספר הזה כל שינוי אלא בחוק השבת בלבד. שכן לאחר שהוא פורט את נפשות האדם ואת הבהמות, שעליהן חל החוק, הריהו אומר: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את השבת" (דברים ה, יד). ובעוד שבדברות הראשונות כתוב: "על כן ברך ה' את יום השבת", מכוונות כאן המילים "על כן" כלפי המצוה, שכבר נתפרש טעמה למעלה: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". את המילה האחרונה הזאת "כמוך" אתה מוצא גם במצווה של אהבת רע.

מ. גליקסון, (נדפס ב"הארץ", כ"ז שבט תרפ"ח):

מקום כבוד נתייחד לשבת בעשרת הדברות של ההתגלות הדתית הראשונה במעמד הר סיני. מצות השבת עומדת בשורה הראשונה בין החובות האנושיים-המוסריים היסודיים. בנוסח הראשון של עשרת הדברות, בזה של ספר שמות, מנומקת מצות השבת מבחינה דתית- קוסמית: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו". מעין הדברים האמורים עם סוף פרשה ראשונה של בראשית (ויכולו). השבת היא לפי זה שכלולה של היצירה וכתרה, סמל והבעה לעיקר הקוסמי הגדול של יצירה, אי פעולה ותנועה, ושל הקורילט ההכרחי שלה - המנוחה. ועם זה אתה מוצא כבר בנוסח ראשון זה של עשרת הדברות את המסקנה האנושית-הסוציאלית מן העיקר הדתי הראשוני: "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך". כאן מתבטא כל אופיו המקורי של יצירה נעלה זו, המזיגה הנפלאה של היסוד הדתי-הקוסמי והיסוד האנושי-הסוציאלי. האמונה הדתית והדרישה המוסרית ממוזגות כאן לאחדות עליונה. ולפיכך מצאה השבת מקום בעשרת הדברות, המכילות לכאורה רק מצוות שכליות-מוסריות. היסוד המוסרי-הסוציאלי שבשבת הובלט יותר [נוסח השני של עשרת הדברות, בספר דברים: מצות השבת אינה מנומקת כאן בששת ימי היצירה, אלא במוטיב הסוציאלי הברור: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. על כן צווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת". כאן נעשתה שבת סמל וערובה לשוויון בני האדם; "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך". (מעין מה שנאמר בחובת אהבת הבריות: "ואהבת לרעך כמוך"). עדות חיה ונצחית לתורתה המוסרית - היסודית של היהדות, השבת היא סמל הטוב המוסרי, המשפט והצדקה. ה"שומר שבת מחללו" - הוא גם ה"שומר ידו מעשות כל רע" (ישעיהו נ"ו, ב'). היא לא רק "ברית עולם" בין ה' ובין בני ישראל; אופיה הוא אוניברסלי - אנושי והיא ערובה לתיקון העולם. גם "בני הנכר הנלווים על ה'... כל שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי - והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי... כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" (ישעיהו נ"ו, ו-ז).

ישעיהו וולפסברג, השבת ("הארץ" אדר תרצ"ה).

לשבת יש שורש במעשה בראשית, היא תלויה בקוסמוגוני: "זכר למעשה בראשית". אבל רואים אנו דבר חשוב: בעוד שבעשרת הדברות בספר שמות השבת עומדת ברשות "מעשה בראשית" ("כי ששת ימים עשה ה' וכו' ") מוצאים אנחנו בספר דברים הטעמה אחרת: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים...", "זכר למעשה בראשית", ההיסטוריה במקום הקוסמוגוניה- הקוסמולוגיה. חוק הבריאה נדחה מפני חוק המוסר והחברה. ויתר על כן: שיווי הזכויות של כל בני אדם, של אדון ועבדו בא לידי ביטוי בציווי זה.

(קוסמוגוניה = מעשה בראשית, המדע על התהוות העולם, היצירה של האורות וכל מערכת השמש.

קוסמולוגיה = התורה הכללית על העולם כשלמות אחת, הפילוסופיה של העולם).

שאלה א2 העוסקת בהסדר תפילת השבת היא קלה ומטרתה להביא את המתפלל אשר התפילה שגורה בפיו אך לא תמיד גם מבנה וכוונותיה ברורים לו - לידי עיון והתעמקות בתוכנה.

לשאלה ג יש להעיר: גדול הוא מוסר ההשכל בדברי חכמים, לדורם ולכל הדורות, אך אל יאחז המורה בדברי מוסר אלה, אשר הינם גם במקרה זה מתאימים להלך רוחו של הדור (ערך העבודה, הערכת האדם העובד וכדומה), כדי לעקם כתובים. על התלמיד להבחין בין "פשוטו של מקרא" ו"מדרש הבא ליישב פשוטו של מקרא דבר דבור על אופניו" (עיין רש"י בראשית ג, ח ד"ה וישמעו) ובין מדרש אשר רק נתלה בכתוב כדי להמתיק דברי מוסר בפי הלומד וכדי לעזור לזיכרונו. כדי להוכיח שאין משמעות הפסוק כפי דברי חז"ל כאן, עיין רמב"ן ויקרא כה, ג ד"ה שש שנים... עד "ועל דרך רבותינו".
------------------------------------------------------------------------------------

* פירוש "שם טוב":

הרצון בזה, כי אחר שהשבת היא דבר שנברא קודם שיהיו ישראל ולא נעשה שבת בעבורם, למה ציווה ה' לישראל לשומרו ... יותר משאר האומות...

 **אברבנאל:

היה מצד השבת חסד כולל בדעת אמיתית = "באמיתת ההשקפה", שהיא האמונה בחידוש העולם ותיקון העניין הגולמי = "ותקינות המצב הגופני" והיא יציאתנו מעבדות לחרות.