הירידה הראשונה למצרים

פרקנו פותח בלקח הגדול שנותן יוסף לאחיו. מתוך יסורים ומצוקת נפש לומדים הם את לקחם ועולים אט אט שלב אחר שלב מן הבושה, החרטה על שעבר עד לתשובה שלמה.

כל המסופר בקומפלקס הסיפורי הארוך הזה המשתרע על שלוש הפרשיות וישב-מקץ ותחילת ויגש, מתרחש על שני מישורים, על פני המישור התחתון הגלוי, שבו מתרחשת עשייתם של בני אדם מתוך נימוקים נפשיים טבעיים, עשיות המודרכות ע"י חוקי הפסיכולוגיה האנושית, ועל המישור העליון הכמוס מעינינו, שבו פועלת ההשגחה האלוקית המלווה ומדריכה בני אדם ופעולותיהם בכל צעד וצעד לקראת מטרותיה היא. לכאורה, בהשקיפנו על פני המישור התחתון נדמה שבני אדם שולחים ונשלחים לצרכיהם, הולכים ובאים, כושלים ונופלים, עולים שוב, פועלים, מתכננים ומוציאים לפועל. אך למי שניתן להציץ לנעשה למעלה, רואה שהקב"ה הוא השולח, מוליך, משפיל אף מרומם, ומביא את הכל למקומו הראוי לו על פי תכניתו. את הנעשה על פני השטח התחתון מספרים לנו הכתובים בפרוטרוט ובדרמתיות רבה, את הנעשה במישור העליון מגלה המדרש בלשון סמלית.

מפרק מ"ב ואילך מסופר על הנעשה במישור התחתון מזוויות ראיה שונות. מזווית ראות יוסף היודע את אשר לפניו והמוליך את אחיו דרך יסורים וצער. דרך ישיבה במשמר ואחר תפיסתם בידי רודף להתעלותם ולפדות נפשם. מזווית ראות האחים המגששים באפלה, אין מבינים את אשר לפניהם, ואשר כפעם בפעם מאיר להם איזה זיק, איזה הבהוב של הכרת האמת עד שלבסוף הואר לפניהם כל מלוא האופק, עד לדברי יהודה "האלוקים מצא את עון עבדיך" ויוסף: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים". ומזווית ראיה של יעקב השרוי באבל והרואה לפניו את השאול אשר אליה ירד באפס תקווה והיודע בכל זאת באיזו ידיעה עמומה שלא כך יגמר הכל, ושלא כמראה עיניו כן האמת כולה. ראיה זו של יעקב, שהיא "ראיה ואינה ראיה", היא המתוארת במדרשים המובאים בשאלה א, והיא גם שאליה ירמוז המדרש הבא; המדרש גילהו בשוני שבין פסוק א' המדבר מצד הכתוב "וירא יעקב, כי יש שבר במצרים", ובין פסוק ב' המדבר בלשונו של יעקב: "הנה שמעתי כי יש שבר במצרים".

בראשית רבה צ"א ו':

"וירא יעקב" – וכי במצרים היה יעקב, שראה תבואה במצרים, והלא אמר לבניו (מ"ב ב') "הנה שמעתי שיש שבר במצרים"? אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקדש ממנו ורואה ואינו רואה, ושומע ואינו שומע.

כן יש להבין את הסתירה בין מה שנסתם מיעקב בדברו על בנו "המת" (מ"ב ל"ח) הנטרף, אשר לא האמין כי עודו חי (מ"ה כ"ו) ובין יעקב אשר נאמר עליו "וירא". שאלות א2(3); א3(3).

לשאלה ב4 הנוגעת בראיה הפסיכולוגית של הרמב"ן,
עיין גם בראשית ד' י"ב, רש"י:

ד"ה נע ונד אין לך רשות לדור במקום אחד.

רמב"ן י"א ד"ה ארור אתה מן האדמה (בייחוד החל מן "והשלישית שיהיה נע ונד");
וכן השווה:
רש"י ל"ז ג' ד"ה בן זקונים; רמב"ן שם ד"ה כי בן זקונים הוא לו.
וכן בראשית מ"ו כ"ט רש"י ד"ה וירא אליו; ד"ה ויבך על צואריו עוד – רמב"ן שם ד"ה וירא אליו.
(ועיין גיליון ויגש תשי"ח א).

בשאלה ג4 יש לתת את הדעת על ההבדלים שבין סיפור הכתוב על שיחת יעקב עם בניו ובין הדברים שמסרו הבנים לאביהם, הן מיד עם שובם מצרימה (בסוף פרק מ"ב), הן לאחר זמן ברצותם לרדת שנית מצרימה (בפרק מ"ג). עמדנו על עניין זה בגיליון מקץ תש"ד שאלה א. וכן בגיליון מקץ תש"ט.

ואילו לשאלה ג4(ג) עיין במיוחד בגיליון מקץ תש"י שאלה ג (דברים נחמדים!).