צוואת יעקב

גיליוננו עוסק באותה בדותא שהביאוה אחי יוסף לפני אחיהם, בגודל פחדם ומתוך הדגשת חטאם אשר עדיין לא פג מלבם. בשאלה אם אמנם בדו מלבם את כל אותה "צוואה" של אביהם או אולי באמת צווה אביהם כן עסקנו בגיליון ויחי תשט"ז ועיין עלון ההדרכה שם.

הפעם עוסקים אנו בעיקר בתשובתו של יוסף, זו התשובה הרוויה כולה אהבת האדם ויראת ה', הנובעת מתוך עמדתו שאליה הגיע יוסף בסוף סבלו ונדודיו. אחרי כל ירידותיו ועליותיו – עמדה שהיא מעבר לשנאה וטינה וחשבונות קטנוניים של בני אדם, בראותו את כל אשר באהו ואת כל המוצאות אותו בתכניתו של ה' ובהתאם למה שאמר להם בזמן ההתוודעות-

פרק מ"ה פסוק ח'  

"וְעַתָּה
לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים"

ואולם הפעם – אחרי עבור הרבה שנים, בראותו שעדיין לא סר הפחד מלבם, נאמרים הדברים ביתר רוך וביתר חמימות אישית (פעמים: "אל תיראו").

מה עורר את הפחד בלב האחים? בשאלה זו עוסקים אנו בראש הגיליון א1.

לשאלה א1(א) (ד) נביא בזה את דברי בעל באר-יצחק על פירוש רש"י:

הלא כבר ראו מקודם לזה שבעים יום ויותר שמת אביהם. לכן כתב רש"י, שזהו לפי מנהג הלשון ודברה תורה בלשון בני אדם, שדרך בני אדם לותר, כשימשך להם איזה דבר, שסיבתו דבר אחר שקרה לפני זה, שעתה המה מכירים ויודעים שקרה להם המקרה הנ"ל ע"י הנמשך ממנה להם, הן לטוב הן לרע. וכן כאן ע"י הנמשך להם ממות אביהם, שלא קרבם יוסף עוד אחרי מותו, אמר הכתוב, שעתה הכירו וראו מות אביהם, רצונך לומר: על הנמשך ממנו להם.

בקשר לשאלה זו יש לעיין בשאלה ב1, ג2, הלומד השטחי עלול לזהות את הקושי שבפסוקנו עם הקושי שם (בבמדבר כ' כ"ט) מאחר שבשני המקומות נאמר "ויראו... כי" ונדמה שרש"י מתעכב בשני המקרים על אותו ביטוי ועומד ליישב אותו קושי, ואינו כן.

שאלה א2 יש בה דמיון מה לשאלה ב שבגיליוננו הקודם לפרשת ויגש. ועיין מה שנאמר בעלון ההדרכה על הקשרים הסמויים מן העין בין סיבה ותוצאה, בין שאלה ותשובה, בין חטא וענשו. אלא שבמקומנו ה"ענש" יותר הוא מתן לקח ודוגמה של סבר פנים ואורך רוח ע"י יוסף לעומת ההתנהגות חסרת הסבלנות והקפדנית של יעקב.

לשאלה א2 יש להפנות תשומת לב הלומדים, שגם במדרש, גם ברש"י בהביאם פסוק להוכיח או להדגים את רעיונם, תמצא הראיה לעתים לא בחצי הפסוק המובא אלא בחצי הפסוק השני, בהמשך שאינו מובא ושלפעמים מרומז ע"י וגו' ולפעמים הקשר בין מובאה זו לבין עניינו של המדרש, אם לא יזכור את סוף הפסוק או אם לא יטרח לעיין במקומו בספר. לשם הבנת הפסוק מאיוב כאן ותפקידו בתוך דברי המדרש הזה, נביא כאן מדרש אחר אשר אף הוא ישתמש בפסוק זה מאיוב ובדרך דומה לשימושו אצלנו:

פרק ל'

פסוק א':     

"... הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"

פסוק ב':          

"... וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר..."

בראשית רבה ע"א י':

דבנין דדרומאה בשם ר' אלכסנדרי (איוב ט"ו) "החכם יענה דעת רוח" – זה אברהם שנאמר (בראשית ט"ז ב') "וישמע אברהם לקול שרי". "וימלא קדים בטנו" – זה יעקב, שנאמר (בראשית ל' ב') "ויחר אף יעקב". אמר לו הקב"ה: "כך עונין את המעיקות? (=לעקרות מועקות רוח ומרות נפש) חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה!!" (בנה – יוסף).

לשאלה א3 כדאי להביא את דברי ספורנו לאותו פסוק ולהראות, כיצד כאן דווקא דברי המדרש הם פשוטו של מקרא ודברי הפרשן הנוטה תמיד לפשט הנם רחוקים כאן מן הפשט.

החשובה בכל שאלות הגיליון היא שאלה ב. אותן המילים בהמשך שונה – משמעויות שונות להן מאד. האדם הרואה את גדולותיו, המרגיש את אפסותו מול האלוקים יכול בזה לכוון כוונות שונות. יש וזו ענוותנות ראויה (מעין "ואנכי עפר ואפר") ויש וזו השתמטות מפעולה נדרשת, התחמקות ממלוא תפקיד שלו נדרש האדם (כמובן שאין לדבר על הפסוק במלכים מבלי לקרוא את הפרק כולו שם).