קניית מערת המכפלה

יש להעיר תשומת לב התלמידים שלא נכתב פרק זה בתורה כדי ללמדנו הלכות משא ומתן בכנען העתיקה ולא כדי ללמדנו פרק בתולדות התרבות או בהוי של מזרח קדום – כי כל אלה המטרות ממנו והלאה, התורה חסכה בפרטי חייו של אברהם ושל האבות בכללן (וכבר עמדנו על כך בגיליון לך לך תשט"ז, שאפילו מכל מאורעות חייו של אברהם באור כשדים, ומכל מלחמתו באלילים בנערותו או בצעירותו לא הזכירה אף מילה) ובחרה בקפדנות רק מאורעות בודדים מתוך חייו, בהתאם למטרותיה, ולכן יש לחפש בכל התגלות מבין שבע ההתגלויות שנגלה ה' לאברהם ובכל אחד מן הספורים שבין התגלות להתגלות – מהו הלקח המיוחד שנתן להלמד מפרק זה. בדרך זו הלכו גם גדולי הפרשנים, בעיקר הרמב"ן באמרו שפרקים שונים הנקראים כמספרי הוי או הסטוריה בלבד:

פרק כ"ד פסוק כ':

יספר הכתוב ויאריך בעניין הבארות ואיך בפשוטי הספור תועלת... אבל יש בדבר עניין...

פרק כ"ט פסוק ב':

יאריך הכתוב בספור זה להודיענו...

פרק ל"ז פסוק ט"ו:

ויאריך הכתוב בזה להגיד כי...

והעניין כי כאשר נלאו למצוא את נחיצותו או מגמתו של פרק לא בושו להודות בכך, ולדוגמא נביא את דברי הרד"ק לשיחה שבין יעקב אבינו ופרעה:

פרק מ"ז פסוק ז':

ד"ה ויברך יעקב את פרעה: ואיני מוצא טעם לספור זה למה נכתב.

ולכן מובנת השאלה שנשאלת לפרקנו בפירוש המלבים:      

למה האריך בכל הספור הזה? מה יושיענו ספור זה לתורה ולתעודה.

אחרי שתוסבר לתלמידים גישה עקרונית זו יגשו לשאלה ראשונה (א) בגיליוננו.

אם לא ימצאו התלמידים את התשובה אולי רצוי להעמיד מול מדרש זה שהבאנו ב-א' את דברי המדרש הבא אשר גם הוא רוצה לענות לשאלתנו: מה לקח הפרק.

בראשית רבה ע"ש:

א"ר יודן בר-סימון: זה אחד מג' מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר; גזולים הם בידכם, ואלו הן: מערכת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף (שכם). מערכת המכפלה, דכתיב (ט"ז) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף"; בית המקדש, דכתיב (דברי הימים א' כ"א כ"ה) "ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות"; בקבורתו של יוסף שנאמר (בראשית ל"ג י"ט) "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה".

ואולי יבינו ערכו של מדרשנו לעומת המדרש השני. ואם נזכור שחיי אברהם נתנים בשתי הפרשיות הקודמות (לך לך-וירא) כהליכה מנסיון לנסיון (נסיון ראשון התחיל ב-לך לך, נסיון אחרון עד כאן - העקדה - אף בו נאמר לו לך לך), תתברר מעלתו של מדרש זה שהובא בגיליוננו על המדרש השני.

(אגב: אם יקרא המורה את המדרש שבראש גיליוננו לפני תלמידיו עליו להדגיש במיוחד את המלים החוזרות בו ארבע פעמים "ולא הרהר אחר מצותי" שהן כמו חרוז חוזר ב"שיר" זה והן עיקר רעיונו).

בשאלות ודיוקים ברש"י שאינן קלות הפעם ושערכן בעיקר מתודולוגי יש לעסוק בעיקר בכיתת מתקדמים. לשאלה ד' 2 אפשר להשוות – בין מבינים – גם את המקום המסובך ברש"י, דברים פרק י"ב פסוק ד' כל הפסוק:

להקטיר לשמים בכל מקום כי אם במקום אשר יבחר, ד"א ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן (ספרי) אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיתחרב.

 (ועיין גיליון ראה תשי"ד) אשר גם בו נידון אותו קושי.

לשאלה ד' 3 יש להשוות בראשית פרק ט"ו פסוק י"ח:

ד"ה לזרעך נתתי: אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה (ב"ר) ולהסביר את ההבדל בין בשר ודם שחלים עליו מושגים של זמן לבין הקב"ה שאין מושג הזמן חל עליו.

ועוד יש להראות - ושוב בכתה של מבינים המעונינים בשיטתו של רש"י – כיצד העמיק רש"י להבין את השמוש זמני הפעל בעברית ואת אי קביעותם:

פרק י"ד פסוק כ"ב:

ד"ה הרימותי ידי: לשון שבועה מרים אני את ידי לאל עליון וכן (בראשית כב) בי נשבעתי נשבע אני וכן (שם כג) נתתי כסף השדה קח ממני נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני.

פרק כ"ט פסוק ב':

משקים הרועים את העדרים והמקרא דבר בלשון קצרה.

פרק כ"ט פסוק ג':

ד"ה וגללו: וגוללין ותרגומו ומגנדרין כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות

לשאלה ד' 6 תוכלו להשוות עוד מקומות שגם מקדים רש"י דרש לפשטו.

בראשית פרק י"ב פסוק ה':

ד"ה ואת הנפש אשר עשו: שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (לכך כתיב אשר עשו) ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם כמו (שם לא) עשה את כל הכבוד הזה (לשון קנין) (במדבר כד) וישראל עושה חיל לשון קונה וכונס.

שמות פרק ב' פסוק י"ב:

ד"ה ויפן כה וכה: ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה, ולפי פשוטו כמשמעו.

שמות פרק כ"א פסוק כ"ח:

ד"ה ולא יאכל את בשרו: (פסחים כא) ממשמע שנא' סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא מה ת"ל ולא יאכל את בשרו שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה (ב"ק מא) בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום וזה מדרשו, ופשוטו כמשמעו לפי שנאמר במועד וגם בעליו יומת הוצרך לומר בתם ובעל השור נקי.