מצוות בני נח

על ההקבלה בין סוף פרק א' בבראשית ובין תחילת פרק ט' כבר עמדו רבים. לאחר נסיון ראשון שנגמר באי-הצלחה גמורה (והשוה פסוק א' ל"א ל-פסוק ו' ה') בא הנסיון השני. ובראש שניהם עומדת ברכת ה'.
בובר, כותב על שתי התחלות אלה: *

... בסוף הספור הראשון (בראשית פרק א') נאמרה ברכה כפולה: לאדם ואשתו ולשבת. בסוף הספור השני (פרק ג') נאמרה קללה כפולה: לאדם ואשתו ולאדמה. בין ברכה לקללה בא החטא. בברכה מוקם האדם הטבעי ובקללה מוקם האדם ההסטורי, בשתיהן יחד מוקמה התכונה הכפולה ומוקם הגורל הכפול של האדם.
האנושות שהוטלה בדרך זו לתוך העולם ולתוך קורות העולם נמחית מן העולם, אבל לא בגלל חטא כלפי האלוקים, - חטא כלפיו הביא רק לידי גרוש מן העדן, - ואילו החטאים בין אדם לחבירו, דרך אי השלום, המתחילה ברצח אח ומסתיימת בזה שהארץ מלאה 'חמס', ושהיא – הארץ – עצמה "נשחתה" ע"י מעשי האדם, דרך זו סופה מבול. שוב כמו בראשית הבריאה המים מכסים את הארץ. בתוכם משתמרת, מתוכם צפה ועולה ומוקמת על הארץ האנושות השניה. היא מקבלת אותה הברכה כמו הראשונה, ברכת הפוריות הטבעית, ברכת התולדות, התהוות של הסטוריה בדרך הטבע. אבל עכשיו, בהבדל מן הראשונה, הברכה נקשרת באסור החמס; עכשיו נאמר לאדם, מה ששם רק סופר עליו: שהוא נברא בצלם אלוקים ושבמעשי החמס הוא מחבל בצלם.

אין בובר עומד על שאר הבדלים, שבין ברכה ראשונה לשניה. רבים ממפרשינו עמדו על ההבדל בתזונה שנועדה לאדם ושנועדה לנח ולצאצאיו. וחשובים לענין זה דברים הרב קוק **:

הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי-החיים בכללם ודרישת-זכויותיהם מהאנושות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושות הקדמון. כ"ז שזרע האור הרוחני (אשר אח"כ התבצר בישראל) היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית, לפני אשר נפלגו הגויים ללשונותם, כבר עלה המוסר עד דרישת משפט בע"ח, ו"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה". "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל עץ, אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" אולם כשירדה האנושות עם השתכללותה ולא יכלה לשאת את זהר האור הגדול "ונשברו כליה", היתה ההעתקה מחברת החיים, (= הרחקת האנושות מעולם בעלי החי), שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאד בקבוץ כח הצדק והיושר בין בני מינה, למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאד, לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסבוכיהם; שנויי הדעות והנטיות, הדרכים והגבולים, דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושות לבדה, אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא ישאר סגור לעד; כשם, שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה, ע"י ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח מנרתיקה בבא עתה, ומכשיריה הן המצות, המוגבלות לחלק זה ביחוד.
אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר "תאמר אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר – אז תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטיתך כי אם ע"י כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך, בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה ג"כ, אחרי נפלה, התאמצות חמרית, שמילוי-כח זה ידרש לפעמים את מזון-הבשר, שהוא מס המעבר לתקופה יותר בהירה, שבעלי-החיים אינם פטורים ממנו, כאשר הרבו לעשות כן גם בני-אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות, שהיו נדרשות להם למעבר אל עלייתם הכללית.
זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלהי, שיודעת היא עת לכל חפץ ולפעמים היא כובשת את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קצר-רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול.
כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו בכלל האיסור, לא היתה ההריסה המוסרית, הנכונה תמיד להמצא בעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה, חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן, הגוליטינה או זרם-האלקטרון היה עובר על כלם כאחד, כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת. – הנה באה המצוה בסדר אכילת-הבשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כסוי דם החיה והעוף שהעולם הנעשה עמהם הוא יותר נכר ובולט וקרוב להתגלות, - הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל וכסה את דמו", - הכרת-החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת... בכפרי לך" (יחזקאל ט"ז ס"ג), כסה הדם! הסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האלמת כשתבוא עתה תהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. צווי הזביחה, במערכה מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כ"א עם נפש חיה.

חשוב להסביר לתלמידים את המעבר בין הפסוקים. מיד לאחר ההיתר רחב הידיים של פסוק ג' בא האיסור המגביל את קודמו בפסוק ד'. ומן היחס לבהמה עובר המצוה אל היחס לאדם (שאלה ג').

לפסוק ה' "מיד כל חיה אדרשנו" המעורר את השאלה: היש עונש ושכר לבעלי-חיים, עיין בגיליון נח תש"ח שהוקדש כולו רק לארבע מלים אלה. לאסור שפיכות דמים ה' – ו' עיין גיליון נח תשי"ז.

-----------------------------------------------------------------------------------

* בובר: דרכו של מקרא. "שליחותו של אברהם" עמודים 69-68

** במאמרו "טללי אורות" השקפה על טעמי המצוות פרק ח'. נדפס לראשונה ב"תחכמוני" (של אגודת סטודנטים יהודיים בשוויץ) כרך א' תר"ע.

חלקים גדולים נדפסו שוב בקובץ "לחי רואי" הוצאת ישיבת מרכז הרב, ירושלים תשכ"א.