קרבן הנשיאים

השאלה שהועמדה בראש הגיליון היא באמת מתעוררת אצל כל מי ששומע את קריאת התורה וכל מי שמעיין בפרשה אפילו מתוך קריאה שטחית ביותר. שתים עשרה פעם שומעים אנו אותם הדברים על הקערה, המזרק, הכף, הפר, האיל, הכבש, שעיר העזים.

יתן המורה לתלמידיו לשער תשובה או תשובות לשאלה – וכן יעזר בדברי הרמב"ן בד"ה ויקריבו נשיאי ישראל –

...והנכון בטעם הכתוב, כי הקב"ה חולק כבוד ליריאיו וכמו שאמר כי מכבדי אכבד (ש"א ב ל), והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו וכבד את הנקדמים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד, לא שיזכיר ויכבד את הראשון "זה קרבן נחשון בן עמינדב" ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קצור בכבוד האחרים. ואחרי כן חזר וכללם, להגיד שהיו שקולים לפניו יתברך. וכן אמרו שם בספרי (נשא קס) מגיד הכתוב שכשם ששוו כולם בעצה אחת כך שוו כולם בזכות, קערות כסף שתים עשרה, הן הן שהתנדבו ולא אירע בהן פסול: ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו, אמרו שחשב נחשון שיביא קערת כסף שיהיה מנין אותיותיה תשע מאות ושלשים כנגד שנותיו של אדם, ומשקלה שלשים ומאה כנגד תולדות שהעמיד, וכל המדרש כמו שכתבו רש"י (פסוק יט): או כפי המדרש האחר (במדב"ר יג יג), שהיה מסורת מיעקב אבינו ביד כל שבט ושבט כל מה שיארע לו עד ימות המשיח, והתחיל נחשון והקריב על סדר המלכות. קערה ומזרק, כנגד שני מלכים שעתידים לצאת ממנו שמולכים בים וביבשה והם שלמה ומלך המשיח. ולכך הקריב קערה, כנגד הים שהוא מקיף את העולם כולו ודומה לקערה. שלשים ומאה, שביום שלישי הקווה הקב"ה כל הימים למקום אחד וקראם "ימים" בגימטריא מאה, ושלמה הוסיף ים אחד למלאכת המקדש וקו שלשים יסוב אותו (מ"א ז כג), הרי מאה ושלשים...

אולי אפשר גם להסתייע בפתרון השאלה בדברים שנאמרו גם כדי לישב תמיהת המנין בבמדבר, שלא הסתפקה התורה בקביעת המספר הסופי, אלא נאמר מספר של כל שבט ושבט ושנמנו דוקא לגלגת וכמאמר במדבר רבה:

"במספר שמות לגלגלותם" - אמר לו הקב"ה למנות בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: "כמה במשפחתך? כמה בנים יש לך?" אלא כולהון יהון עוברין לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדא הוא דכתיב: "במספר שמות מבן עשרים שנה ולמעלה לגלגלותם".

ויפה פרש דברים אלה בעל עקדת יצחק, בהקדמתו לפרשת במדבר:

... והיה המניין לגלגלותם להודיעך, שאין להם עמידה וקיום במין בלבד, ככל שאר הנמצאות ההווה ונפסדות, אלא להעלותן אל על... שכל אחד מהם יהיה לו חשיבות בפני עצמו כמלך וככהן... כי באמת חיבה יתירה נודעת להם בזה; וזה טעם נפלא שיזכיר כל אחד בשמו ויחסו בשוה... כי כלם שוים במעלה ומעלת כל אחד נפרדת ממעלת חברו.

מכאן אפשר אולי למצוא גם דרך לפתרון שאלתנו. ואולי כדאי להביא גם את דברי החפץ-חיים, לפרשת ויקהל שמות ל"ה כ"ז, ונראה שכונתם ללמד מוסר השכל ב"דרך צחות":

החפץ חיים, (אחרי הביאו דברי רש"י):

והנה כאן בשביל שנתעצלו קמצה התורה אות יו"ד. ואצל נדבת הנשיאים בפרשת נשא האריכה התורה בנדבת כל נשיא בפרשה מיוחדת ולא כללה אותם יחד, אם כי נדבותיהם היו שוות. וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה ענין שבני אדם עושים אותו בחבורה עם הצבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות.

בזה כבר מצאנו מעבר לשאלות ב' ו-ג' העוסקים בשאלת זהותם של נשיאים אלה. ואין כל קושי בפתרון שאלות אלה. אולי כדאי למורה בקראו את דברי חז"ל במדבר רבה ט"ו (שהובאו בשאלה ב') לעורר את לב התלמידים על כך  - בפרט אם צעירים הם ואין האסוציאציה הזאת מתבקשת אצלם מאליה – עד כמה מוכרת לנו מן העבר הקרוב שיטת פרעה זו בהעמדת שוטרים דוקא מתוך ישראל עצמם, למען תהיה חרב איש ברעהו, למען תופנה שנאת המדוכא והמוכה לא לפרעה ולא לנוגש המצרי, אלא לאח הממונה על הישראלי. בחברת לומדים מבוגרים אין על המורה להביא "אקטואליזציה" בולטת ומתבקשת מעצמה זו, כי השומעים יביאום מעצמם ואולי אף יהיו אשר יספרו "מקרים" ממה ששמעו ואולי ממה שראו ואין על המורה ליטול מתלמידיו את השמחה באפשרות להשתתף בפעילות ולתרום משהו לשעור.

שאלה ד' עוסקת בדרך אחת מן הדרכים הדרשניות שהלכו בהם חז"ל כדי להביע רעיונות מופשטים בדרך סמלית ציורית.

כדי שתובן דרכם של חז"ל וכונותיהם בזהותם אישים תנכיים אלה עם אלה אף אם בני תקופות שונות, אציגה כאן אחדים מדברי פרופ' יצחק הינמן, דרכי אגדה

עמוד 28:

מגמת האגדה לקרב מאורעות הרחוקים אלו מאלו בזמן התרחשותם, תתבהר במלואה רק אחרי שנעמוד על אותה דרך הרכוז החביבה ביותר על חז"ל: רכוז הגבורים...
חז"ל זיהו (א) אנשים בלתי ידועים (אלה עם אלה) (ב) אנשים שנתפרשו שמותם עם אנשים ידועים.

שם עמוד 30:

מגמה זו של האגדה להגשים את הכוחות המפכים בתולדות עמנו ע"י זיהוי נושאיהם בולטת יותר עוד ובהעזה יתירה בזיהוי חיות, אותו חמור שאברהם חבש אותו מתוך מסירות נפש שאין דומה לה, הוא שהביא את משה הגואל למצרים – והוא שהביא את הגואל לבני בניו. דווקא דוגמא זו האחרונה מבררת את דרך חז"ל להדגיש את פרטי הספור כדי להראות את הרוחני בתוך הגשמי. הקו הזה המקרי בעיני רוב הקוראים (הרכיבה על חמור), בעיני חז"ל משמש צד שווה המבליט את הקשר הפנימי של שלשת המאורעות הללו.