שירת האזינו

הבא ללמד את שירת האזינו – ייטיב לעשות אם יברור לו קטע מתוכה ויתעמק בו. כי היא עשירה כל כך בקשיים רעיוניים ולשוניים, עד שלימוד השירה כולה בשיעור של שבת לא יוכל להימנע משטחיות גמורה ולא יתן ללומד כל טעם בעומקה וגודלה של שירה זו. לכן מוטב להתעמק בשניים שלושה פסוקים ולהתבשם מהם, מאשר לרפרף על פי כולה.

אבל רצוי לפתוח את השיעור בסקירה על פני השירה כולה, מבנה ומגמתה. במבנה השירה עסקנו כבר בגיליונות האזינו תש"ו, תש"ז, תשי"ח – הבאנו והשוינו חלוקות שונות של שירתנו, ביניהן החלוקה המוצעת על ידי אברבנאל, המוצעת על ידי בובר-רוזנצוייג בתרגומם, וכן חלוקה מעניינת מאוד של א. רוזנטל במאמרו על מבנה שירת האזינו ב"ישורון" כרך ב' 1915 (בגרמנית).

המאמר של דב רפל על שירת האזינו (בשלושה המשכים: קרית ספר תשכ"ז, תשכ"ח) מאיר עיני הלומד הן בהבנת הצד הלשוני, הן בהבנת הרעיונות, וכל הבא ללמד את השירה ייטיב לעשות אם יקרא את המאמר הזה בעיון.

הפעם עסקנו בעיקר בפסוקים הראשונים של השירה. (ועיין לפסוקים אלה גם גיליונות האזינו תש"ג, תש"ז).

להשוואה בין דברי החוקר באומן ובין דברי הרמב"ן יובאו בזה שנית דברי הרמב"ן:

והנה השירה הזאת אשר היא לנו לעד אמת ונאמן תגיד בביאור כל המוצאות אותנו; בתחילת החסד שעשה עמנו הקב"ה מאז שלקנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר ואשר הנחילנו ארצות הגויים הגדולים והעצומים ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד הכוכבים והמזלות, והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם עד אשר שלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב.
ואחר כן פיזר אותם בכל רוח ופאה וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן.
ואמרה השירה כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה, כי לא שנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקב"ה וישמרו את מצוותיו ולא יתחתנו בהם ולא יאכלו מזבחיהם ויבוזו עבודת כוכבים שלהם ויבערו אותם ממקומותיהם וכעניין שאמר (תהלים מ"ד) "כי עליך הורגנו כל היום", אם כן לשנאתו של הקב"ה יעשו לנו כל הרעות האלה והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם. וזה דבר ברור, כי על הגאולה העתידה יבטיח כי בעניין בית שני לא הרנינו גויים  עמו רק לעגו עליהם "מה היהודים האומללים עושים" והיו גדוליהם עובדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמת עמו.
והנה אין בשירה זאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפורע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה ויכפר על חטאתנו למען שמו; אם כן השירה הזאת מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי: "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא" ולזה רמז הכתוב שאמר "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה זאת באזני העם" הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור, כי ביאר להם עניינים רבים, ואילו הייתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים בכוכבים שהגיד מראשית אחרית, כן היה ראוי להאמין בה, מפני שנתקיימו כל דבריה עד הנה, לא נפל דבר אחד, ואף כי אנחנו נאמין ונצפה בכל לב לדברי האלוקים מפי נביאו הנאמן בכל ביתו, אשר לא היה לפניו ואחריו כמוהו, עליו השלום.

להבנת דברי הראב"ע בשאלה ב יובאו בזה דבריו מתוך פרשת יתרו שאליהם ירמוז:

שמות י"ט כ':

ד"ה וירד ה': עתה אומר כלל שישען לבך עליו, עד שאגיע בעזרת ה' בפרשת כי תזא כי שם אבאר לך דברים עמוקים באר היטב: דע כי נשמת האדם עליונה ונכבדת, והיא מהעולם האמצעי והגוף מהעולם השפל, ואין מדבר בעולם השפל רק האדם לבדו. גם שומע הוא האדם, שהמדבר אליו הוא רוצה להבינו מה שיש בלבו. ולא יוכל המשכיל לחדש לשון, רק הידוע הנמצא. וכל הלשונות בנויות על מתכונת דמות האדם, שהוא מורכב מהנשמה שאינה גוף ומן הגוף שהוא מורכב מדי שרשים.
והנה כאשר ידבר האדם לאדם בדברי אדם בלשון שהוא יודע יבין דבריו ודמותם במתכונתם. ואם ירצה לדבר על שפלים מבני אדם יצטרך להגביה מעלתם ולשומם כדמות בני אדם, עד שיבין השומע.
על כן שמו "ראש" לארץ ו"ראש" לעפרות תבל (משלי ח' כ"ו) ו"פה" לארץ (במדבר ט"ז) "ותפתח הארץ את פיה"; גם "ירך" (ירמיה ו' כ"ב) "מירכתי ארץ", ואמר (במדבר י"ג כ"ט) "יד הירדן" (שמות ט"ו ה') "בלב ים", ורבים ככה. והנה הכול בדברי משל, כי אין לים לב; ועוד כי ישימו אבר מן הגוף כדמות כל הגוף. ואמר (משלי י"ח כ"א) "מות וחיים ביד הלשון". ורבים ככה.
וכאשר יבקש האדם לדבר על הנכבדים ממנו שהם מהעולם העליון, מוריד מעלתם עד שידמה לאדם. כאלו הם דמות אדם, כדי שיבין השומע:
אמר (דניאל ט') "והאיש גבריאל", וזרועותיו ומרגלותיו, ועוד (דניאל י') "וקול דבריו כקול המון". והדרך הזאת תפשו בעליון העליונים:
אמר (ישעיה נ"ט) "וכובע ישועה בראשו" (שם א' ב') "כי פי ה' דבר"; (תהלים ל"ד ט"ז) "עיני ה' אל צדיקים, ואזניו אל שועתם, פני ה' בעושי רע";
ועל זה הדרך "וירד ה'", "ויעל אלוקים", כי הכל מלא כבודו...

בזה פירש לנו ראב"ע את המניע הנפשי להעתק הלשון הנקרא פרסוניפיקציה (ב"לשון לימודים" של רמח"ל יקרא להעתק לשון זה בשם "תת גוף"). אבל דברי הרמב"ם במורה נבוכים שעליהם יסתמך צריכים עיון רב ונראה שהדמיון בין פירוש הרמב"ם לישעיה י"ג י"ג ובין פירוש הראב"ע למקומנו אינם עולים בקנה אחד. אך מחוסר מקום לא נוכל להביאם הנה.